הסיפור של צרפת בכל הטורניר היה משחק ההגנה. דשאן בנה נבחרת הגנתית מאוד, ממושמעת וקשוחה, והנה הם במרחק נגיעה מהגביע. התיאום בהגנה, הצפיפות והסגירות הנכונות תסכלו מאוד את הבלגים. הכלים של דשאן מאפשרים לו לשחק הגנה כמעט מושלמת. הצרפתים חזקים מאוד, אתלטיים ומהירים וקשה מאוד להתגבר עליהם. כל רביעיית ההגנה, בתוספת קאנטה הנפלא, פוגבה ומטיודי, עשו עבודה הגנתית יוצאת מן הכלל. אומטיטי, שזכה להכריע את המשחק, הציג יכולת נהדרת. השילוב שלו עם וראן אדיר. השניים העלימו לגמרי את לוקאקו ואטמו את הרחבה.
גם אם תניף את גביע העולם, לא נזכור את צרפת כנבחרת מרשימה. גריזמן נעלם לפרקים ארוכים, ג'ירו הוא ברירת מחדל, ואמבפה יהיה כוכב על, אבל ההסתמכות עליו ש בכל הקשור ליצירת מצבים לא מתאימה לנבחרת בסדר הגודל הזה.
מאמן בלגיה, מרטינס, שהבריק ברבע נגד ברזיל, לא הצליח הפעם בבחירת ההרכב. המאמן חשש מאוד מצרפת והציב מערך הגנתי מדי. גם הציוות של דמבלה בקישור לא עלה יפה. לבלגיה היה עודף של שחקנים במרכז, אבל מעט מאוד אופציות התקפיות מהאגפים. מול צרפת המצופפת הדבר הזה הקשה מאוד על החבורה באדום. האיום הרציני היחיד במחצית הראשונה היה מפעולה אישית של הזאר, שלא לא היה לו תפקיד מוגדר במשחק, כמו גם דה בריינה, והתוצאה הייתה בלבול גדול.
עם הכניסה של מרטנס, נפתחה לבלגיה האפשרות לאיים דרך אגף ימין ואפשר היה להרגיש את השינוי. בלגיה נכנסה למשחק ולחצה, אבל צרפת כולה הייתה ברחבה כדי לנקות את השטח ואפילו קרובה יותר להגדיל את התוצאה בסיום בהתקפות המתפרצות. בלגיה הרשימה מאוד בדרך לחצי הגמר. זה הישג בפני עצמו אבל התחושה הייתה שהם מסוגלים לעשות היסטוריה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו