1. 25 שנה לאוסלו והדיון חוזר אל הפקרת הביטחון. השיח הביטחוני מולך בשיח התקשורתי ומחניק דיון מהותי יותר. בזמנים שבהם העילית התרבותית הישנה נאחזת בקרנות המזבח של מושגים שאיבדו את תוקפם המוסרי ועכשיו מזיקים לשלום האומה, וגם לרמתה המוסרית והרוחנית - תפקידם של אנשי הרוח הוא, בין השאר, לברר מחדש את מושגי הערך של התקופה ולנקות אותם מהזוהמה שדבקה בהם בעקבה של התקינות הפוליטית.
לכאורה, התקינות הפוליטית נועדה לשמור את השיח הציבורי נקי מגזענות ומשוביניזם, ולאפשר למיעוטים (והנשים בכללם) ביטוי הולם. אבל עם הזמן, הפכה השיטה הזאת למנגנון מְמַשְׁטֵר של התודעה באמצעות פיקוח דרקוני על השפה (מה מותר ומה אסור לומר ולכתוב, ואפילו לחשוב!), וכך סירסה את הדינמיקה של המחשבה, ואת החופש להטיל ספק בכל דבר. ראו, למשל, את ניסיונות הלינץ' החברתי והתקשורתי שעובר גדי טאוב (ולא רק הוא), רק על שום שהעז לחרוג משורת המקהלה, ולפרק בכוח חשיבתו וכישרונו הרטורי את התשתית הרעיונית של מוקדי הכוח האינטלקטואליים והממסדיים (ובראשם בית המשפט העליון). על כל כוכב אחד שמעז, שותקים מאות כוכבים המתנהגים כאנוסים חברתיים.
שיח חופשי באמצעות שפה משוחררת מכבלי התקינות הפוליטית, הוא תנאי לחירות הרוח והמחשבה, אפילו אם המחיר עלול להגיע בשוליים עד להעלבה של מיעוטים. בחשבון אחרון, גם המיעוטים ירוויחו משיח פתוח, חסר גבולות, המעז לבחון באמת את המוסכמות האידיאיות והמוסריות של החברה.
יש לי השערה מסוימת מתי החל אצלנו משטר השפה וכפיית הרעיונות, אבל לעת עתה חשוב שנדע כי מי שקבעו את נורמות המוסר והמדיניות ואת אמונות היסוד, שהתקבעו בשיח התקשורתי כאילו ירדו מסיני - לא היו בני אלים. הם לא ניחנו בחוכמה עילאית יותר מבני דורנו, וגם לא בניסיון יוצא דופן, המצדיק התייחסות כמעט־דתית לסוגיות כמו: כיבוש, ארץ, אדמה, מוסר לחימה, שלום, דמוקרטיה, לאומיות, שתי המדינות, יהדות התפוצות, בית המשפט ועוד מושגי יסוד המקיפים אותנו.
2. גם המחשבה היסודית (ה"קונספציה") בתשתית הסכמי אוסלו ראויה לטיפול יסודי. יכולנו להמשיך ולהתווכח, איזו אידיאולוגיה ראויה להובילנו; אבל המציאות פסקה את דברה בדם ואש ותימרות עשן. במאת השנים האחרונות, ערביי ארץ ישראל לא הסכימו מעולם להתפשר איתנו. תמיד דיברנו בשמם ובחרנו להקשיב למשפטים נעימים, שרק הרדימו את דריכותנו. עובדה היא, שהם מעולם לא הסכימו לחתום על הסכם כלשהו, שיישומו יביא לסוף הסכסוך ולקץ התביעות.
השלום שווק תחת ההנחה, שהסכסוך על הארץ הוא בין שתי תנועות לאומיות: הציונית והפלשתינית. לא היה לזה על מה לסמוך, זולת משאלות הלב שלנו "בזכות הנורמליוּת", ש"גם הערבים רוצים כמונו לחלוק את הארץ ולהתחיל לחיות נורמלי". המפוכחים בינינו גילו, שבזמן שהתייחסנו לשותפינו כנציגים של "תנועה לאומית", הם מעולם לא קיבלו את לאומיותנו ועד היום רואים בנו דת בלבד, או לכל היותר לאום מומצא שהורתו במאה ה־19. דת לא זכאית לארץ משלה. ההתנגדות של ההנהגה הערבית לחוק הלאום אינה קשורה לסוגיית השוויון האזרחי - משום ששוויון כזה קיים בפועל כחלק מהדמוקרטיה שלנו. ההתנגדות היא לעצם הלגיטימיות של ההגדרה הלאומית העצמית של העם היהודי.
22 "קורבנות שלום", מתוך אלפים. הפיגוע בבית ליד, ינואר 1995 // צילום: זיו קורן
3. הבריחה מהדיון המכריע בסוגיה הזאת, לפני כל סוגיה אחרת, מאפיינת את האסקפיזם שלנו ושל הוגי אוסלו. נתחיל מהסוגיות שאפשר להסכים עליהן, אמרו, ועם הזמן נתרגל לדו־שיח פוליטי ולא כוחני, וממילא נגיע לסוגיות הליבה מוכנים ובשלים יותר לפשרות. טעות איומה שעלתה לנו בדמים מרובים. דווקא שאלת ירושלים ותביעת השיבה של הפליטים היו צריכות להיבחן ראשונות. הדיון בשולי הסכסוך יצר אשליה של תהליך שלום; בחסותו יצרנו הר געש, שמהר מאוד פלט את הלבה הממאירה שלו על המציאות הישראלית. במו ידינו הכנסנו כנופיות פושעים לארץ ישראל המערבית, שהתאכזרו בראש ובראשונה לבני עמם, ואז באמצעות הנשק שסיפקנו להם והלגיטימציה הבינלאומית שקיבצנו עבורם, הם החלו להילחם בנו מתוך הארץ, קרובים מתמיד לאזורים הכי מאוכלסים שלנו.
החלק הביטחוני הוא הקל להבנה; רוצים להורגנו, ואנחנו מתגוננים ולעיתים תוקפים. החמור מכל היה שהסכמי אוסלו קיבלו את ההנחה הערבית - שחלקים בשמאל הישראלי והעולמי דוגלים בה - שגזלנו ארץ לא לנו, שהיתה "מיושבת מימים ימימה", ושאנחנו אחראים ליצירת בעיית הפליטים, ולכן עלינו החובה לפתור את הבעיה. במילים אחרות, העלמנו את שיח הזכויות שלנו על הארץ, שיח שאפיין את התנועה הציונית מראשיתה. הסכמי אוסלו "הוכיחו" לשונאינו שאנחנו לא בדיוק מאמינים שזו ארצנו בלבד. לכל היותר, דיברו בקרב תומכי אוסלו על יחס בעלות שווה שלנו ושל הערבים על הארץ, ועל החשש מפני השד הדמוגרפי הערבי, שיש למגרו באמצעות חלוקת הארץ. אבל כשהצד הישראלי אומר "כולה שייכת לשנינו", והצד הפלשתיני אומר "כולה שייכת רק לנו", התוצאה בהתאם. על בסיס ההנחה הזאת פועלים עד היום הפלשתינים ועוזריהם בעולם נגד ישראל.
4. ויש רובד עמוק יותר אפילו משיח הזכויות. הוא קשור לוויכוח הפנימי בתוכנו. שומרון ויהודה ובמרכזן ירושלים אינן חבלי ארץ גיאוגרפיים בלבד; הן "מסַמנים" של "מסומנים" הקשורים בשאלת זהותנו. שיבתנו אל ההיסטוריה ותחייתנו כעם מודרני, היו כרוכות בניתוק חבל הטבור מהחלק הדתי שבאישיותנו הקולקטיבית, והתמקדות בלאומיות חילונית ככל העמים. הדבר האחרון שאנו זקוקים לו הם חבלי הארץ התנ"כיים, שיעוררו מחדש את השד המשיחי־דתי - במיוחד ירושלים והר הבית.
לכאורה, חזרנו כדי להיות "נורמליים" ולהשאיר את סוגיות האמונה והדת כעניינים פרטיים שאינם קשורים ללאומיותנו ולישות המדינית שהקמנו. הניסיון למסור לפלשתינים את גרעין הזהות ההיסטורי־דתי שלנו, ולהסתפק בלאומיות "נורמלית", מעוקרת מרוחניות ומדתיות, הרוויח שני כרטיסים במחיר אחד: פשרה טריטוריאלית שתביא את השלום המיוחל, וגם להשאיר את הר הגעש המשיחי, שסימנו חבלי הארץ הללו, מחוץ לבית השלישי - שהרי פעמיים נחרבנו בגללו. גם זו היתה אשליה, הדחקה של הגרעין העמוק ביותר של קיומנו כעם.
האשליה היא במחשבה שאפשר להפריד בין הדתי ללאומי של זהותנו. כיצד כה מהר שכחנו שתחייתנו הלאומית ה"חילונית" נחה על תשתית דתית בת 2,000 שנה, שבמרכזה זיכרונה הממשי של ירושלים וארץ התנ"ך. אין ציונות בלי ציון. מבחינה זו, רעיון חלוקת הארץ פירושו קבלת ההפרדה המלאכותית בין החלק הדתי שבזהותנו לבין זה הלאומי. אבל טיבו של כל מודחק - לשוב ולהתפרץ אל חיינו, גם אם ננעל אותו בדוד עופרת. "הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף... וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ" (ישעיה ס"ו).
*גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו