לאחר הירצחו של ראש הממשלה, יצחק רבין הי"ד, התפתחה תיאוריה שאמרה כי רבין היה כל ימיו מפקד צבאי שעסק בביטחון ישראל, וכי הגעתו למעמד לחיצת היד עם ערפאת על מדשאת הבית הלבן היתה תוצאה של חולשתו אל מול גורמים פוליטיים שדחפוהו למהלך שלא רצה בו. האם יש בכך אמת?
סיסמת הבחירות של רבין בקמפיין של 1992 היתה הגעה להסכם עם הפלשתינים בתוך שישה עד תשעה חודשים. הוא חזר ואמר כי האינטרס של ישראל הוא להגיע להסכם כזה לפני שאיראן תהפוך גרעינית, בין השאר משום שהבין שהסכסוך בינינו לבין הפלשתינים עלול להיות התירוץ (ולא בהכרח הסיבה) לעימות מסוכן מאוד עם איראן.
זמן קצר לאחר שנבחר בשנית לראשות הממשלה הוא ניסה לייצר חיישנים משלו לעבר גורמים באש"ף, אבל כשהתברר לו שיש ערוץ שכבר הניב הסכמה ראשונית - העדיף אותו. הוא לא אהב את הפתרון הזה, והעדיף עליו את הניסיון להידבר על עתיד הגדה המערבית עם המלך חוסיין או עם מנהיגים פלשתינים מקומיים. רק לאחר התנערות המלך מאחריות על הגדה ביולי 1988, ולאחר שהבין שהפלשתינים בגדה מקבלים את הנחיות אש"ף בתוניס, הבין שהדרך היחידה היא להידבר עם הארגון המוכר על ידי העולם כנציגו של העם הפלשתיני.
החלטה זו שלו שינתה את פני האזור ויצרה מצב חדש, כאשר לראשונה בהיסטוריה הפלשתינית הוקם גורם שלטוני פלשתיני על שטח מוגדר. יותר מכל מעשה חשוב אחר שעשה בחייו, זה היה המעשה המזוהה איתו ביותר, שהצריך אומץ לב נדיר, ושהביא עליו את הרצח.
גם אם תמונתו על מדשאת הבית הלבן עם קלינטון וערפאת מוצנעת בספרי ההיסטוריה או בפרסומים ישראליים רשמיים, ובמקומה מועדפת תמונתו של רבין עם קלינטון והמלך חוסיין, אין בכך כדי למחוק את העובדה שללא ההסכם עם אש"ף לא היה שום סיכוי לשלום עם ירדן.
***
האם רבין העדיף, מלכתחילה, להגיע לשלום עם סוריה בהנהגת חאפז אל־אסד? התשובה לכך שלילית. רבין העדיף מלכתחילה את האופציה הפלשתינית. במערכת הבחירות של 1992 הוא אמר פעמים אחדות כי "רק משוגע יירד מרמת הגולן", וכשאמר זאת, גם התכוון לכך. ממשל קלינטון העדיף את הערוץ הסורי באופן חד־משמעי. אני זוכר היטב את ההסבר שקיבלתי מן השליח המיוחד למזרח התיכון דאז, דניס רוס, שהבהיר בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים כי האינטרס האמריקני הוא - קודם כל - לסיים את הסכסוך עם סוריה, וכי שלום ישראלי־סורי הוא תרומה אסטרטגית ליציבות האזור, בעוד שלום ישראלי־פלשתיני הוא תרומה מקומית.
נערכו ויכוחים לא מעטים בין הצד הישראלי, בראשות רבין, לצד האמריקני בראשות קלינטון, ובסופו של דבר אכן הפקיד רבין בידי מזכיר המדינה האמריקני, וורן כריסטופר, את הפיקדון האומר: אם סוריה תיענה לדרישות הביטחון של ישראל, תרד ישראל מן הגולן. לאחר שנראה היה כי גם אמירה זו לא זכתה לתגובה נלהבת של אסד, יכול היה רבין להמשיך בערוץ המועדף עליו ולהגיע להסכם עם אש"ף.
***
מה היתה, באמת, תוכניתו המדינית של רבין להסכם שלום עם הפלשתינים? הרי בנאום האחרון שלו בכנסת, בראשית אוקטובר 1995, הוא דיבר על כך שירושלים תישאר מאוחדת, ושלפלשתינים תהיה פחות ממדינה. ומה הוא היה מציע היום? ובכן, אי אפשר לדעת מה רבין היה אומר היום, וקשה גם לדעת מה היתה תוכניתו המדויקת אז.
לדעתי, מה שהנחה את רבין היה רצון אמיתי ועמוק להבטיח את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ומשמעות הדבר היא כי ללא חלוקת הארץ - לא תהיה מדינה יהודית. תוכנית אלון היתה מקובלת עליו, אם כי - כמו אלון עצמו - הוא לא חש עצמו מחויב לכל פרטיה. פתרון מדיני שירדן משולבת בו, כך או אחרת, היה עדיף בעיניו על פתרונות אחרים, אך הוא לא היה משוכנע כי ניתן לממש זאת, מעבר למעורבות הירדנית בהר הבית.
הניסיון לצטט את נאומו מלפני 23 שנים ולראות בו את חזונו להיום הוא מוטעה. באותם ימים רבים מתומכי פתרון שתי המדינות עדיין לא היו בשלים להכריז על כך, וחלקם אף התנגדו לו בכל תוקף. אבל קשה להאמין כי אחרי שכל ראשי הממשלה אחריו (פרס בשלהי 1995, ברק ב־1999, שרון ב־2001 ונתניהו ב־2009) צידדו בפומבי בהקמתה של מדינה פלשתינית, הוא היה נשאר בעמדות שהציג לפני 23 שנים.
העדיף את האופציה הפלשתינית על פני זו הסורית. רבין בסיור בצפון, דצמבר 76' // צילום: סער יעקב/לע"מ
רבין שנא תוכניות מפורטות לטווח ארוך. הוא ניחן בפרגמטיות רבה מאוד, שלא פעם היה לי קשה להשלים איתה. מעולם לא דיברנו, באופן מעמיק, על דמות הסדר הקבע בעיניו, וכשהייתי מנסה לפתוח בשיחה על כך, נהג להסית אותה לעניין זה או אחר בתחום המיידי. כמה שבועות לאחר הרצח, ביקשתי לשבת עם לאה, אלמנתו, לשיחה בארבע עיניים. אמרתי לה שלמרות כל שעות־רבין שלי, לא הצלחתי להבין מה בדיוק היתה תמונת העתיד המדיני בעיניו.
לאה חייכה. "זה לא שלא הבנת", אמרה. "היתה לו תפיסה מדינית, אבל לא היתה לו תוכנית מדינית. זה היה יצחק. לפעמים כשהייתי מדברת על משהו שאמור היה להתרחש בעוד שבועיים, הוא היה אומר לי - לאה, דברי איתי על מחר. זה יותר רלוונטי!"
הדברים שאמר בישיבת הכנסת האחרונה שלו, שבה שוסע ללא סוף על ידי חברי הכנסת מן הימין, ואשר בה ניסה להציג כמה קווים אדומים, אפיינו אותו לאותה שעה. העקרונות שעליהם דיבר, נכונים גם כיום. הקווים האדומים אינם עקרונות אלא עמדות הרלוונטיות לזמנן.
***
ולבסוף שואלים איך אפשר לומר בביטחון שאלמלא נרצח רבין היה ניתן להגיע לשלום עם הפלשתינים? הרי הסקרים ניבאו כמעט בוודאות ניצחון לנתניהו. ייתכן שזה נכון, אבל בפני רבין עוד עמדה שנה בשלטון. הוא היה יכול לעשות בה דברים רבים, וגם לנסות להגיע להסדר קבע ולא להמתין למועד הקובע, 4 במאי 1999. הוא היה עשוי, כמובן, גם לנצח בבחירות, ולנצל את ניצחונו כדי לקדם גם את הערוץ הפלשתיני וגם את הערוץ הסורי.
כיוון שסיום חמש שנות הסדר הביניים היה אמור להתרחש בקדנציה שהחלה ב־1996, זו היתה אמורה להיות תקופת כהונה קריטית. העובדה שראש הממשלה בקדנציה זו היה בנימין נתניהו - אשר הבטיח לבטל את הסכם אוסלו בהיותו ראש האופוזיציה, ולאחר מכן חזר בו, לכאורה, אבל עשה כל שהיה יכול כדי לבטל את ההסכם למעשה - הבטיחה את אי ההגעה להסכם הקבע. נתניהו פעל על פי תפיסתו האידיאולוגית, ומנע את חלוקת הארץ. עבור רבין אי חלוקתה של ארץ ישראל הובילה להרס החזון הציוני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו