רגע לפני שהכנסת פיזרה את עצמה, האריכו שר התחבורה והאוצר את הסדר הנסיעה חינם בקו הרכבת החדש לירושלים. זו הזדמנות טובה מאין כמוה להכריח את כל חברי כנסת ישראל ופקידות השלטון הבכירה לזנוח לכמה ימים את הרכב והנהג ולהגיע לעבודתם בעיר הבירה בתחבורה הציבורית, ובעיקר ברכבת ישראל.
כמי שהרכבת היא חלק מהמסע אחר לחם יומו זה כעשור, אי אפשר שלא להבחין כמה מרכזית ומשמעותית הפכה זו להיות בחיי תושבי ישראל ובעיקר עבור אנשי הפריפריה. במציאות שבה כל כניסה בשעות העבודה לאזור המרכז הפקוק דורשת סבלנות של פיל במסע למאדים, ובעיר שבה כל מצמוץ לשבריר שנייה ברכב עשוי להמציא לך דו"ח על אי עמידה בחוקי תעבורה וחניה, צריך לומר את האמת - אין לתושבי ישראל הגדולה כיום על מי להסתמך יותר מאשר אחיהם הגדול בקומה מעל המסילה - סדרן לוחות הזמנים של רכבת ישראל.
בואו נתחיל דווקא בטוב: רוב הזמן המצב סביר. אבל אי אפשר שלא להבחין שהרכבת נמצאת בקצה קץ יכולתה של המערכת. בין שזה בשעות העומס של ראשון וחמישי, שאז כל באי הרכבת חוזרים אל ימי הצבא, ונאלצים לשמוע סודות ביטחוניים, בין שזה במזגן שלא פועל והפקח שמתנצל כי לקטר אין כוח לקרר שכן הוא צריך לסחוב יותר מדי קרונות, ובין שזה במריבות על שקע החשמל הבודד, שמאיימות להפוך לתגרה המונית על אחוזי הבטרייה הנותרים. או כש"ה־Wi-Fi בחינם" הוא אגדה אורבנית. והחמור מכל - מספיק שרכבת אחת נעצרת, מאחרת או נעלמת לפתע מלוח הרכבות כאילו נבלעה במשולש ברמודה אי שם בין תחנת השלום לסבידור, ומייד שגרת הדחק קורסת בן־רגע והופכת לקטסטרופת חיים לא מתואמים.
לעולם לא נדע כמה ממשלות היו נופלות וכמה חוקים היו מתבטלים אם הח"כים היו מגיעים לכנסת ברכבת. בדיוק כפי שאין לנו הערכה למספר ההתנצלויות, הנזיפות, הריבים והשמיניות הסלולריות שנאלצים האנשים שנופלים בין לוחות הזמנים לחוות בכל פעם שהרכבת מאחרת.
למי אכפת שהאמא במושב מאחוריי מנסה לשווא למצוא סידור לילד עד שהיא תגיע ברכבת המאחרת ועכשיו היא מתחננת בדמעות בפני הגננת שלא תשאיר את הקטן מחוץ לגן ותלך הביתה? השיחות האלו לא פותחות שום מהדורת חדשות. הן הקול שלא נספר בשום קלפי. אבל השיחות האלו אינן נדירות. הן יומיומיות, הן מתרבות והן כואבות. קל לגזור את הסרט בחניכת תחנת רכבת חדשה, אבל אף אחד לא יעמוד בשער ויתנצל על השיבוש האיום שפתיחת קו חדש מרעה את חיינו מדי יום ביותר דרכים משאפשר לשער.
אם מדינת ישראל אינה מעוניינת להפוך את הפריפריה הישראלית לפרבר מנותק ועני, חובה על הממשלה הבאה לשים את הרחבתה, חיזוקה והגדלתה של רכבת ישראל בראש מעייניה התחבורתיים. זה לא פתרון לטווח הארוך, שכן בסופו של דבר רק כשמרכזי הכוח ייצאו באמת אל הפריפריה, ולא יקימו בה סניפי סיוע בשכר נמוך, תשתנה מפת ישראל. אבל עד אז רכבת ישראל חייבת לקבל קרונות וקטרים חדשים, שכן כישראלים אנו יכולים לעמוד בהרבה מאוד תלאות, אבל אנו קורסים מבפנים כשאנו נאלצים לעמוד חסרי ישע מול ודאות הדלתות הנסגרות בפנינו ומותירות אותנו להביט בעיניים כלות כיצד השתבש מהלך חיינו כשהרכבת נוסעת מהתחנה ונעלמת.
הממשלה הבאה חייבת לשים את שיפור הרכבת בראש מעייניה התחבורתיים // צילום: דויד פרץ
***
יפה ירקוני נפטרה לפני שבע שנים. גם בין כל ההתרחשויות ההזויות שבהן הייתי נוכח בחיי כאמן מופיע, מעטות משתוות להופעה של ירקוני שבה נכחתי בערב ה"דיאלוג פלשתיני־ישראלי בנושא הפרת זכויות האדם בשטחים" אי אז בשנת 2006.
באותה תקופה הפקתי מוזיקלית וניגנתי עם להקה בשם "לנסס". מאחר שהסולן ג'ואן ספאדי נולד כערבי במדינת ישראל, הוזמנה הלהקה להופיע רבות באירועי "דוקי־חיבוקי" כפי שקראנו להם וגם הערב הזה לא היה שונה.
הערב התנהל על פי כל כללי הטקס - רשימה אינסופית של דוברים, כולם מדברים בלהט ובחשיבות גדולה, חוזרים על אותן אקסיומות כמנטרות מרעימות אל אולם כמעט ריק. לא היה אפשר שלא להעריך את הלהט שבו נאמרו הדברים, אך קשה היה להתעלם מהדהודם הקלוש. כשעלינו לנגן התמלא האולם, כולם אוהבים להזיז את האגן ולמחוא כפיים. אך לאחרינו הוזמנה אל הבמה של מרתף צוותא לא אחרת מאשר זמרת המלחמות.
אם תהיתם מה לה ולערב זכויות אדם בשטחים, התשובה היא טיימינג. כמה שבועות לפני כן פלטה ירקוני בראיון על פעולות צה"ל ש"אנחנו עם שעבר את השואה, איך אנחנו מסוגלים לעשות דברים כאלו?" כלת פרס ישראל הפכה כמעט בן־רגע למנודה. אלא שפליטת הפה הובילה להזמנה המפתיעה להופיע כגיבורת הרגע, בערב זכויות אדם.
על הכל חשבו מארגני האירוע, פרט לדבר אחד - הרפרטואר. ירקוני עלתה לבמה בהתלהבות כשכל תנופת יד באוויר מורגלת להזניק אלפי טנקים, כל רקיעת מגף על במת העץ היא כזו שתעורר את הגנרלים מרבצם ומקברם, מסמלת שעוד לא נולד הכוח שיוכל לעמוד בפני הוריקן יפה. לעיניהם הפעורות של המארגנים מתחילה ירקוני לשיר את "רבותיי, ההיסטוריה חוזרת". כנושאת בשורה לפלשתינים באולם - "עוד נזכור תחת גשם עופרת, איך בסוריה צעד הפלמ"ח".
חלק מהסרבנים, לוחמי זכויות האדם והשמאלנים הקיצונים ביותר, מוחאים כפיים בקצב, חלק מקמטים את מצחם בתמיהה, ורק שורת הדוברים הפלשתינים שיושבים בשורה הראשונה מביטים זה בזה ולא מבינים מה נחת עליהם. ירקוני הולכת ומתחממת. "נו, מה איתכם, חבריא, לא שומעים אתכם! שירו איתי", היא מצווה על הפלשתינים שמולה, ואני מבחין בדוברי עדאלה ובצלם, המביטים זה בזה ונראים כאילו חטפו פלשבק רציני לימים במרתפי השב"כ. ואני תוהה באיזה מרתף היה להם יותר קשה.
ירקוני ממשיכה ומספרת על "קפה ישראלי טוב", שהכי חשוב לא להכין אותו סתם ככה "כמו הערבים", אלא עם ההמצאה הישראלית - הפינג'אן שלנו! לאחר מכן היא מציעה לפלשתינים בחוסר מודעות את מדיניות "אל נא תאמר לי שלום, אמור רק להתראות", וכשהיא שרה "האמיני יום יבוא", אני די משוכנע שאולי יש סיכוי לשלום של מדוכאים בין העמים - אחרי שראיתי במו עיניי חבורה בכירה של פלשתינים ששרדו סדרת חינוך פלמ"חניקית שכזו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו