1. בערבו של היום הראשון לחילופי השלטון, ביוני 1977, יצא רה"מ החדש, מנחם בגין, לפגישה במלון המלך דוד בירושלים. בצאתו מהמכונית פנה למבואת המלון שהיתה הומה וצפופה בשל רבים שבאו לברכו. בין אורחי המלון, זיהה בגין פנים מוכרות. הוא הושיט יד בחיוך וקרא: "סר אייזאה, ברוך הבא לירושלים". פניו של הפילוסוף הבריטי הנודע, ישעיהו ברלין, כוסו בסומק כבד: "הוא שלח לעבר רה"מ מבט עוין, והפנה לו עורף בבוז".
יהודה אבנר, כותב הנאומים של בגין, שנכח שם, היה המום מהאירוע. בדלפק המשקאות פגש את ברלין הקודר שזכר את אבנר מעבודתו עם רבין. הוא ירה מונולוג רגשי מהיר: "תמצית הדברים היתה שהוא, הרואה עצמו איש אוקספורד מאוזן ומאופק... אינו יכול כיהודי, לסבול את העובדה שמנחם בגין הוא רה"מ. הוא אינו מסוגל ללחוץ את ידו של האיש. זה מעל לכוחו. הוא חושש מהנזק שבגין עלול להמיט על המדינה. הוא חושש לחלום הציוני של ישראל. הוא חושש לחלום הציוני שלו עצמו. הוא נסער ונבוך עד אין קץ". כאילו נלקחו הדברים מדוברי השמאל כיום. לא השתנה הרבה.
ברלין המשיך ואמר שכל חייו היה ציוני שדגל בפתרון שתי המדינות - מדינה יהודית לצד מדינה פלשתינית. זה הפתרון המוסרי. הסכסוך הוא בין שתי זכויות שוות להגדרה עצמית... הוא כיהודי מתעב אלימות או טרור מכל סוג שהוא... כיצד יוכל ללחוץ את ידו של בגין שב־1946 הורה על פיצוץ המלון שבו נמצאו באותו רגע, במחיר חייהם של 90 בני אדם?
2. נזכרתי באנקדוטה הזאת המופיעה בספרו המצוין של יהודה אבנר "אדוני ראש הממשלה" (הוצאת טובי ומרכז מורשת בגין), כשקראתי השבוע את מטר ההשמצות והקללות משמאל נגד המאמצים בימין לחיבור עם הימין הקיצוני. היכן בגין, קוננו החברים שאבותיהם ביזו אותו. ברלין היה דוגמה אחת מני רבות לבוז העמוק ולפטרונות שחשה העילית הוותיקה כלפי הליכוד והעומד בראשו. מה ידע ברלין שבגין לא הכיר? שום דבר. הוא ביקש שישראל לא תבייש אותו בקרב חבריו באוקספורד, גם אם הדבר כרוך בהתאבדות פוליטית, באותו האופן שיהודים פרוגרסיביים בארה"ב מתייחסים כיום לישראל. דבר לא השתנה.
שימו לב לעיוורונו של הפילוסוף המבריק: "הסכסוך הוא בין שתי זכויות שוות להגדרה עצמית". הלוואי שכך היה. האמת היא שבעוד היהודים קיבלו את השקר שטוותה תנועת ההתנגדות לשיבתם לציון, כשהפכה את ערביי פלשתינה המנדטורית לאומה ולאום ששכנה בארץ הזאת "מימים ימימה" - הרי ערביי הארץ והאזור מעולם לא ראו בציונות תנועה לאומית. הסכסוך לא היה מעולם בין שתי תנועות לאומיות. מבחינת הערבים - כולל המפלגות הערביות בכנסת - היהודים אינם עם אלא דת בלבד, ולכן לא זכאים לארץ.
הדברים מפורשים בסעיף 20 באמנה הפלשתינית: "...טענות הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודים לפלשתין אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה... היהדות, כדת שמימית אינה לאומיות בעלת מציאות עצמית, וכמו כן אין היהודים עַם אחד, שיש לו אישיות עצמית, אלא הם אזרחים במדינות שבהן הם מצויים".
חוק הלאום חשף את עומק ההתנגדות של ההנהגה הערבית למדינה היהודית // צילום ארכיון: צביקה ישראלי
3. חוק הלאום טיפל בדיוק בנקודה הזאת וחשף את עומק ההתנגדות של ההנהגה הערבית לעצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית. חשוב לקרוא את העתירה שהגישו ועדת המעקב העליונה, הרשימה הערבית המשותפת וארגון עדאללה, כדי להבין שמה שהפריע להם בחוק היה עצם האמירה העקרונית, שלפיה לעם היהודי יש זכות בלעדית לממש את לאומיותו בארצו.
העתירה אינה מכירה בהנחות היסוד של הסעיף הראשון בחוק: "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל". ובכן לא ארץ ישראל אלא "פלשתין", והיא לא מולדתם ההיסטורית של היהודים שהם בכלל מהגרים אירופאים ברובם. לפי העתירה, העם היהודי אינו באמת עַם אלא דת. לכל היותר לאומיותו היא עניין חדש ממחצית המאה ה־19, ולכן אין מה לדבר על מימוש "הזכות הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית" של העם היהודי.
המשפט האחרון בסעיף הראשון בחוק - "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי" - נתפס כעניין שרירותי המקבע עליונות של "קבוצה אתנית" אחת (היהודית) על פני קבוצה אתנית אחרת (הערבים). בקיצור, בניגוד לשאר העמים בעולם, היכולים לממש את לאומיותם הבלעדית על פני המיעוטים בארצם (כולל עשרות מדינות ערב), רק היהודים אינם זכאים למדינה משלהם, מפני שמדינה יהודית לפי ההנהגה הערבית (וחלק מהשמאל העולמי והישראלי) היא ישות אפרטהייד גזענית, המעדיפה קבוצה "פריבילגית" אחת שפלשה לארץ מתוך מזימה קולוניאליסטית, על פני "ילידי הארץ" הטבעיים.
4. הם מאשימים אותנו בגזענות רק בשל רצוננו לממש את לאומיותנו, בעוד עמדתם כלפי היהודים היא הגזענית. מבחינתם, אנחנו לא לאום, ולכן לא זכאים למדינה יהודית. עמדת המפלגות הערביות תמיד צידדה בעמדת הרשות הפלשתינית. לא שמענו מהח"כים הערבים בדל ביקורת אפילו ביחס לכך שהרשות משלמת כסף מלא לרוצחי יהודים ואף מגדילה את הסכום במקרה שהרצח היה מזעזע והעונש הוחמר. הרציחות ממשיכות גם מפני שהרוצחים יודעים שלמשפחותיהם יוטב בשל המשכורת שתיכנס לחשבונן. הח"כים הערבים פעלו לקדם את החרם על ישראל בדרכים שונות והצטרפו לעתירות נגד ישראל בעולם.
במשך שנים מתכנן השמאל את כיבוש השלטון מחדש באמצעות הגוש החוסם, הכולל את המפלגות הערביות, כפי שאירע ב־1992. דרושים 61 ח"כים שימליצו על מועמד השמאל לראשות הממשלה. מעולם לא שמענו בדל הסתייגות בשמאל ובתקשורת על החיבור בין השמאל הציוני לבין אלה הפועלים לחיסולה של ישראל כמדינה יהודית ורואים במי שמתגמל רוצחי יהודים מנהיג לגיטימי. עכשיו הם מצקצקים נגד הכוונה להקים בימין בלוק טכני אד־הוק עם "עוצמה לישראל". זה לא מוסרי, הם טוענים, להתחבר לכהניסטים. גם צביעות אינה מוסרית. לא מוסרי להתחבר לאלה השוללים את זכות קיומנו כמדינה יהודית, פועלים לקידום החרם על ישראל ותומכים במדיניות הרשות המתגמלת רוצחי יהודים. הסלקטיביות הופכת את העמדה המוסרית הזאת לצדקנות שנועדה לניגוח פוליטי ולא לדרישת אמת.
חשוב לאחד כוחות בין הבית היהודי, האיחוד הלאומי, עוצמה לישראל ואלי ישי. חיבור לצורך הבחירות אינו שותפות אידיאולוגית. הציונות הדתית והימין צריכים לשחרר את תודעתם מהאדנות ארוכת השנים של השמאל, שקבע את גבולות הלגיטימציה של הימין, בזמן שהוא עצמו פרץ אותם הרבה מעבר לקונצנזוס. הרי זה אבסורד, שהיריב הפוליטי קובע עבורך עם מי מותר לך לאחד כוחות נגדו. לא מפיו אנו חיים. סימן לבגרות של עילית חברתית הבשלה להנהגה, הוא עצמאותה המחשבתית.
גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו