עיקרון בסיסי בכלכלה הוא שסחר חופשי מאפשר לכל מדינה להתמקד ביתרונותיה היחסיים ובכך כל מדינה מנצלת באופן מיטבי את יתרונותיה. הדרך לדעת במה כל אחד טוב היא פשוטה - מנגנון המחירים. אם מפעל במדינה אחרת יודע לייצר כבלי נחושת זולים יותר, כנראה כדאי לייבא ממנו. לא צריך מתכנן מרכזי שיקבל החלטה לסגור מפעלים בארץ, הם יעשו זאת לבד ברגע שהתחרות תהפוך קשה מדי, וכך עובדיהם ומשאביהם יופנו לייצור מוצר אחר שבו אנחנו יעילים יותר.
היצף אמיתי מתרחש כשמישהו מנסה לעוות את חוקי המשחק. שחקן חזק, המעוניין לצמצם את מתחריו ולהפוך למונופול, יכול למכור במשך תקופה במחירי הפסד. המתחרה החלש ייאלץ להוריד מחיר כדי לא לאבד את הלקוחות, ולאחר שלא יוכל לעמוד בהפסדים יסגור את החברה וייצא מהשוק. אז יוכל השחקן החזק להעלות מחיר אף מעל המחיר המקורי. כדי שמחיר ייחשב מחיר היצף מבחינה כלכלית צריכים להתקיים שני תנאים: המחיר הוא מחיר הפסד, וקיים פוטנציאל לחסל מתחרה משמעותי בטווח זמן קצר יחסית. שהרי אף אחד לא ימכור בהפסד לאורך שנים.
בפועל הכללים להגדרת היצף פשוטים יותר, שכן אין לוועדה כלים לקבוע אם מחיר של מפעל בארץ זרה הוא הפסדי ואם נלווית לתמחור כוונת זדון. במקום זאת משווים את מחיר היבוא למחיר המכירה בארץ המקור. ההחלטה בוועדת ההיצף לא התקבלה פה אחד. נציגי האוצר ונציגי הציבור פרופ' ברודי ובועז סופר לא שוכנעו שהממצאים כאן מעידים על היצף. הטענה של גפני בנוגע לסבסוד טורקי מפתיעה, שכן סבסוד כזה עשוי להיות התערבות בכללי השוק המעוותת את מפת היתרונות היחסיים, ועל כן ראוי לנטרלה באמצעות היטל. העניין הוא שנימוק כזה לא מופיע בהחלטות הוועדה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
