דרום תל אביב, שעת בין הערביים. בנייני ענק צומחים באופק כמו חומת בטון וקרח, מפרידים את הצפון והדרום למחוזות חיים מקבילים וכה שונים. הניווט בין רחובות נווה שאנן מספר את עברם הציוני המפואר. 400 יהודים נמלטו מיפו בעור שיניהם לאחר מאורעות תרפ"א הרצחניים. הם שאפו לשבור את המונופול החקלאי של הערבים מיפו והגרמנים משרונה, אפילו ביקשו לבנות את הרחובות המסתעפים בדגם של מנורה עם שבעה קנים, רחוב לוינסקי היה אמור להיות עמוד השמש. רחפן שיטוס מלמעלה יגלה שחצי מנורה שורטטה על פני המפה בטרם נזנח הרעיון. בעבר חקלאי העיר הגדולה הקדישו את רחובות שכונת העמלים לאחיהם אנשי המושבות הרחוקות - ראש פינה ויסוד המעלה. כמעט מאה שנה לאחר מכן, ראש פינה ויסוד המעלה הרחובות מספרים סיפור ישראלי אחר לגמרי.
הרב אחיעד אטינגר הקים לפני 3 שנים עם 12 אברכים את ישיבת "עוז ואמונה" בבית כנסת ישן בלב שכונת נווה שאנן. יצחק וסרלאוף, תלמידו ויד ימינו של הרב, מספר לי שהרעיון להקים את הישיבה נכתב במספרים: יותר מ־30 אלף מסתננים, 2,000 יהודים, אחוזי פשיעה ואלימות הרבה מעל הממוצע, ואין בכל השכונה בית כנסת אחד פתוח. "הרב אחיעד הביא את כל זה בחשבון, ואמר שאם אנחנו לא ניקח את המושכות בידיים אף אחד אחר לא יעשה את זה, ככה החלטנו לבוא לכאן ולהפיח חיים במקום".
שינויים הם אתגר, אך הקשיים לא הרתיעו את הרב אטינגר. "הוא היה גם מנהל הישיבה, גם מורה בה וגם תלמיד שישב ולמד. אין לי מושג איך הוא הצליח לעשות את כל זה יחד, ועוד איש משפחה", מתפעם וסרלאוף. חיים גורן, חבר מועצת עיריית תל אביב, שסייע לרב בהקמת הישיבה, מספר על ההתעוררות שחלה בשכונה. "אנשים נכנסו מן הרחוב, סיפרו נרגשים איך עשו את בר המצווה שלהם בבית הכנסת, לפני עשורים". "כל סוחרי הנעליים היו באים להתייעץ עם הרב הלכתית", מוסיף וסרלאוף.
ביום שלאחר רצח הרב אטינגר בפיגוע הרחוב מצוי בשגרת שתיקה, בדים צבעוניים בקושי מסתירים פתחי בתי קפה מעושנים, כאן אין חשש מאכיפת חוק העישון וריח עז ממתג את העסקים לקהילות השונות.
מול הישיבה שוכנת חנות אלקטרוניקה זעירה, ברחוב של דלתות סגורות עם כיתוב "להשכרה" שכמעט הלבין עד תומו בשמש, החנות מתגאה שהיא כאן משנת 1968, אך הדלת נעולה. אני מניח שזה בגלל הסביבה ה"מורכבת". מוכרת פותחת לי את הדלת. "לא, לא בגללם", היא מנידה את ראשה, "לפעמים אני נכנסת למחסן ולא רוצה שייקחו דברים...".
כשאני שואל מה היא חושבת על אנשי הישיבה, פניה מתמלאים אור וחיוך של תקווה עולה על שפתיה, "הם חבר'ה נהדרים, קנו ממני פלטה לשבת, מביאים חיים חדשים לשכונה". ואיך הם מסתדרים עם ה... אני מחפש את המילה המדויקת - הפליטים? המסתננים? השוהים?
המוכרת משחררת אותי מהפוליטיקה של השפה, אנחנו קוראים להם ה"אפריקאים". ואיך אתם מסתדרים איתם? "תראה, הם לא כמונו, הם תרבות אחרת, אבל כאן ברחוב שלנו זה לא נורא, אלו האפריקאים הוותיקים, תלך לנווה שאנן או לגדוד העברי, שמה קשה". אז זהו, התרגלתם? אפשר לחיות כאן יחד? "תראה, יש פה משפחות שגרות כאן בבניין מ־1948, הם לא יוצאים בלילה". היא מבהירה לי את חוקי הארץ האחרת.
מטרים ספורים מהחנות שלה עומד אפריקאי, מביט בבהונות נעליו ורוקד בעדינות לצלילים שבראשו בפינת הרחוב. כל ניסיון לשוחח נתקל בהתעלמות אדישה בעוד המחול השקט נמשך.
שמעת על הרב? אני שואל מוכר אפריקאי עם קסדה לראשו בקיוסק; בטח, הוא משיב, ומה חשבת עליו? עצוב, הוא היה חבר שלי, כל יום אמר שלום, שלום, שלום. ומה חשבת על זה שאנשי הישיבה באו לכאן כדי להחזיר את השכונה ליהדותה? האפריקאי מביט על מבנה הישיבה עם המנורה מעל ראשו, משהו בפניו נסגר, הוא מניד בכתפיו, כשוקל אם לדבר, העברית שלו נאלמת כשהשאלות הופכות מורכבות. "כשהקמנו את הישיבה שאלתי את הרב מה היחס שלנו למהגרים הבלתי חוקיים", מספר וסרלאוף, "אין לנו יחס, השיב הרב, אנחנו לא כאן בשבילם - אנו באנו לחזק את היהודים". בסרטון שנעשה על הישיבה, הדגיש הרב אטינגר את חזונו: "להחזיר לאלפי היהודים את השמחה והאופטימיות, להרגיש שיש כאן קהילה עולה, חופשייה וגדולה, מעט מן האור דוחה הרבה מהחושך".
הרב אטינגר ז"ל
אך יש גם קולות אחרים, כמו תושבת השכונה שלא מתלהבת: "נווה שאנן היתה מוזנחת במשך שנים, מי אכף פה את החוק כנגד הזונות והנרקומנים? לכל המוסדות היה נוח להזניח את התושבים, ועכשיו פשוט באים המתנחלים ועושים על אותם תושבים מזדקנים סיבוב פוליטי. מה זה 'לייהד את השכונה' אם לא ניסיון ליצור 'פוליטיקלי קורקט' ולדחוק את הפליטים החוצה? ולאן הם ילכו אם הם יצליחו? ייפלו על אוכלוסייה חלשה אחרת? זה לא פתרון לטאטא בעיות למקום אחר".
אז מה הפתרון, אני שואל. אפריקאי שמקשיב לשיחה מתערב: "לגליזציה", אני חושב שאני שומע לא נכון - מה? "לגליזציה", הוא מחייך. "תעשו אותנו חוקיים ואל תיתנו לאף אחד להיכנס".
שעת לילה מאוחרת, אני נמלט אל עבר תחנת אוטובוס שתשיב אותי אל חיי. על ספסל ליד התחנה, נרקומנית מבוגרת שוקעת בהזיות ונרדמת, הסיגריה שבידה בוערת והיד אינה זזה, האפר נופל על מכנסיה והאש הולכת ומתקרבת אל אצבעותיה, צריך להעיר אותה? אני תוהה בקול. גם ככה היא גמורה, עונה לי אחד מבאי התחנה, מה זה כבר ישנה היום או עוד כמה חודשים?
לצד התחנה עומד אדם כפייתי, מדי כמה שניות הוא מצמיד את ידיו אל פניו, חושף פה עם שיניים שבורות וזועק ללא קול, המחשה אנושית לציור הצעקה של מונק, מצג חי לזעקה האילמת של המצב בשכונות דרום תל אביב.
לפני עשור הופעתי ביריד אמנות בינלאומי בפלורידה. נדהמתי לראות כיצד על אותה מדרכה פוסעים מיליונרים עשירים בדרכם לקנות אמנות במאות אלפי דולרים ולצידם על המדרכות קבצני רחוב המגרדים סנטים בשביל לאכול.
חשתי שהן המיליונרים והן הקבצנים חלפו אחד דרך השני כמו חיו במפלסים שונים, זו לא היתה התעלמות הדדית, אלא הפנמה עמוקה של חיים נרטיביים, עד שהפכו לחוסר יכולת לראות כל מציאות שלא מסתדרת עם תפיסת עולמך. במקום שבו הרוב מדברים על בעיותיהם, הרב אחיעד אטינגר בחר להפוך הלכה למעשה. מפעל חייו להשיב את עטרת נווה שאנן היהודית ליושנה יימשך בידי תלמידיו, בין שאתם מתומכיו או ממתנגדיו, אי אפשר שלא להעריך את הרצון להביא תקווה למקומות שהתקווה התייאשה מהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו