עשרים וארבע שנים רודפים אותו על כך שאנשים במחנה שלו אמרו "רבין בוגד" - אף על פי שהוא היה זה שנזף במי שאמר כך, מעל כל במה.
עשרים וארבע שנים משתלחים במיליוני תומכי הימין בישראל, משום שכביכול קראו לרבין בוגד. מילים הורגות, הסבירו להם. ואמרתם בוגד. מיליוני ישראלים על קו הארטילריה של ההשתקה. ועיקר האש - אליו. אל האנטי־כריסטוס של השמאל. אל בנימין נתניהו.
אמרת בוגד, מטיחים בו השקרנים. ומטיחים ומטיחים וזה הופך אמת. אמרת בוגד. אתה אשם ברצח.
עשרים וארבע שנים. שנות דור. ועכשיו הם קוראים לו בוגד.
הם - כלומר מצביאיו הנוכחיים של מחנה אנטי־נתניהו. וכל המכרכרים סביבם בשתיקה־כהסכמה. הם קוראים לו בוגד, או גובל בבגידה, וזה עובר להם בשקט. להם מותר. כי דמו מותר. ודמם סמוק. כחול. אדוני הארץ. אתרוגי המערכת.
בוגד, הם קוראים לו.
על סמך מה? על סמך בן דוד של בן דוד של מידע. על סמך החזקת מניות שלא קשורות, שנמכרו שנים קודם לכן. על סמך תיק שקרס למרות עד מדינה שבנה אותו; קרס עוד לפני שעד המדינה חזר בו. על סמך "גילויים" של ערב בחירות. זנבות האודים העשנים מצאו זנב אוד שעשנו כבר דעך - והציתו אש.
בוגד, הם קוראים לו.
כי כל מסית וכל מצית מתחיל מכיר את האמונה העממית: אין עשן בלי אש. מכיר - ומשתמש. כל מצית־מסית מתחיל מכיר את העיקרון: העלה עשן על כובע יריבך - ואנשים כבר יגידו שאין עשן בלי אש; שלא יכול להיות שסתם ככה אומרים עליו. שאם יש עשן - יש אש, ואם לא אש, עדיין משהו יש. החשד מכרסם גם בלב הישרים. דווקא בישרים, הנזהרים מכל צל של חשד. בישרים התמימים.
שקרן, הם קוראים לו. מסית, הם קוראים לו.
בפסיכולוגיה זה נקרא השלכה. את הרע השוכן בתוכנו פנימה אנו מייחסים מבלי דעת לזולת. זה מנגנון חזק של הדחקה. אנחנו אפילו משכנעים בו את עצמנו. את התוקפנות שבתוכנו אנו משליכים על קורבנה: הרי זה הוא התוקפן.
שקרן, הם קוראים לו. ממציאים שקרים שכביכול אמר, כדי לטפול עליו תדמית של שקרן. מסית, הם קוראים לו. המשסה הלאומי, הם משננים. משסים נגדו את ההמונים צרכני התקשורת, בלי לבחול בשום תחבולה כדי לטעון שהוא - הוא! - משסה ומשסע.
בוגד, הם קוראים לו.
כי להם - מותר.
ודמו - מותר.
צור ארליך הוא עורך המשנה של כתב העת השילוח, משורר ומתרגם.
