שלטון חמאס מציין היום שנה למהומות "צעדת השיבה" בגדר רצועת עזה. לא מדובר באירוע שקרה לפני שנה והפך לזיכרון היסטורי, אלא בציון דרך לתהליך מתפתח, למגמה חדשה ולעידן חדש.
כאשר רקטה אחת שמשוגרת מרפיח אל לב השרון מאלצת את ראש ממשלת ישראל לשוב בחופזה מוושינגטון ולבטל תוכנית מפגשים משמעותית בסדר יומו המדיני, לא ניתן להתעלם מפוטנציאל האיום שהתהווה ברצועת עזה. גם למטה הכללי של צה"ל ברור שמדובר באיום ביטחוני, שמציב אתגר גדול בהרבה ממטרד טרור בר־הכלה.
תיאורי השבוע למהלומות האש התמקדו בתיאור ההתרחשות. השיח הרווח נלכד בכוח המשיכה של השאלה המעשית - לאן לכוון את פעולת צה"ל? ההמלצות נעו, כרגיל, במנעד שבין מכה קשה "להשבת ההרתעה שאבדה", לבין מערכה להכרעת חמאס. הפיקוד הבכיר של צה"ל ממוקד היטב בשאלה זו ורצוי לסמוך עליו. בתוך כך, מומלץ להעיף מבט מחודש בשורשי התהוותה של הבעיה מכיוון רצועת עזה.
עיר במבוי סתום
את תחילתה של בעיית עזה בעת הנוכחית נוהגים לראות בריכוז הפליטים שהצטבר בשטח הרצועה בסיום מלחמת העצמאות. אולם נכון יותר ללכת כמה צעדים נוספים לאחור, ולבחון את נושא המיקום הגיאוגרפי. עזה התהוותה לעיר מכוח היותה תחנת ביניים בדרך הראשית - דרך הים העתיקה בין אסיה לאפריקה, בין מסופוטמיה למצרים.
ללא הדרך הראשית כמקור חיותה, עזה אינה יכולה לשוב להיות מה שהיתה. גם לאחר הצבת גבול בינלאומי בין מצרים למנדט הבריטי בראשית המאה ה־20, התנועה דרך עזה לא פסקה. הקמת מדינת ישראל היא שחסמה את התנועה בדרך העתיקה וכך הפכה רצועת עזה לריכוז אוכלוסייה הלכוד בצפיפות על דרך ללא מוצא בקצה הטריטוריה המצרית.
הסכם השלום בין ישראל למצרים, שהשבוע מציינים 40 שנים לחתימתו, אחראי במידה לא מבוטלת להאצת בעייתה של עזה. אנואר סאדאת, בתבונתו מרחיקת הראות, העביר את בעיית עזה לאחריותה הבלעדית של מדינת ישראל. עם החרבת יישובי פתחת ימית והשבת כל סיני לריבונות מצרית על בסיס הגבול הבינלאומי, נשללה מרצועת עזה היכולת להתפתח אל מרחב הפוטנציאל הפתוח מערבה בין רפיח לאל־עריש. רצועת עזה נסגרה לכיוון מצרים, והוצבה לפתחה של מדינת ישראל כסיר לחץ אורבני על סף פיצוץ.
האם יוכל צה"ל להסיר איום ביטחוני בתוך זמן קצר? כוחות שריון ליד גדר הרצועה
הנשיא סאדאת חולל בכך את הדינמיקה לאיחוד הישות הפלשתינית בין מרחבי עזה למרחבי יו"ש ולהטלת מלוא האחריות לפתרון הסוגיה הפלשתינית על ישראל בשטחים הנתונים בידיה. בציון עשור להסכם השלום עם מצרים אמר עזר ויצמן על מצוקת מנחם בגין: "יש לי הערכה שבגין יושב בבית לא בעטיין של הסיבות שמשערים, אלא משום שהגיע למסקנה כי עם חתימת הסכם קמפ דיוויד הוא שם את עתיד ארץ ישראל השלמה - איני רוצה להגיד על קרן הצבי, אבל במצב עדין - ואז הבין מה קרה".
גם הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלשתינית בעקבותיהם הותירו את עזה בשוליים, למול המרכז השלטוני והכלכלי שהתמקם ברמאללה. דיון על הצעדים הצבאיים לפתרון אסטרטגי של האיום מעזה חייב להתחיל מבחינה זו מתמונת הרקע הגיאוגרפית המחוללת את מצוקת עזה כעיר על דרך ללא מוצא. גם לאחר שצה"ל יכריע את שלטון חמאס, מצוקת עזה תמשיך להתקיים ולבקש מענה שאינו יכול להתקיים רק במרחבי אחריותה של מדינת ישראל.
ומה אחרי הכיבוש?
סוגיית התכלית לפעולה קרקעית בעזה נעשתה במהלך השנים לדילמה מורכבת. עד כמה השתנו הדברים, ניתן להיווכח מתוך קריאה פשוטה של הגדרת היסוד למתקפה בתורת הלחימה הבסיסית של צה"ל: "המתקפה חותרת לשינוי בכפייה של המציאות הפוליטית־אסטרטגית הקיימת, באמצעות החלת הריבונות, של המדינה הכובשת על השטח הנכבש..." (תורה בסיסית, מבצעים, עמוד 205).
כאן שאלת היסוד הבלתי פתורה: האם רצוי למדינת ישראל לכבוש את עזה ולהחיל עליה מחדש את שלטונה כבימים שלפני הסכמי אוסלו? בכל דרך אחרת, הכרעת חמאס מבחינה צבאית מחייבת מענה לשאלה לידי מי נעביר אותה. האם בדם בנינו נגיש את עזה על מגש של כסף לאבו מאזן? האם יש בכך הבטחה ליציבות נכונה לעתיד?
זו אינה מצוקתו הייחודית של צה"ל. צבא ארה"ב, בתגובה למתקפת הטרור בספטמבר 2001, היכה את כוחות הטליבאן באפגניסטן מכה נחרצת בתוך שבועות ספורים. מאז, יחד עם כוחות נאט"ו, פועלים שם במבוך לא פתור לבניית שלטון יציב. ובכן, צה"ל יכול בהחלט להכריע את חמאס. אולם מדינת ישראל עלולה למצוא עצמה מנצחת בקרבות, אך מסתבכת בתהליך מורכב שקשה לשלוט בהתפתחותו.
מעניין להיווכח עד כמה אלה הדוחפים למהלכי הכרעה בעזה הם אלה המבקשים נסיגה והיפרדות ביהודה ושומרון. את המוכנות לנטילת הסיכונים הביטחוניים הכרוכים בנסיגה נוספת ביו"ש, הם מבססים על קונספציה בת ארבע הנחות יסוד:
הראשונה - ההיפרדות המרחבית, ובכללה פינוי מסיבי של יישובים יהודיים, תגדיר גבולות, תצמצם את ממשקי החיכוך ותחולל מגמת יציבות.
השנייה - היה ותתערער היציבות עד כדי איום ביטחוני בלתי נסבל, ממשלת ישראל תדע לקבל את ההחלטה ההכרחית ותשלח את צה"ל למתקפה לסיכול ולהכרעת האיום ממרחבי המדינה הפלשתינית.
השלישית - צה"ל בעליונותו המתמדת יוכל להסיר איום ביטחוני זה ביממות ספורות.
והרביעית - נסיגה משטחי יו"ש וסיום ה"כיבוש" יעניקו לפעולה צבאית ישראלית מעין זו גיבוי בינלאומי נרחב.
אירועי השנה האחרונה ברצועת עזה - מההפגנות, דרך בלוני התבערה ועד הסבבים החוזרים בין ישראל לבין חמאס - מלמדים עד כמה הנחות אלה מופרכות. ייתכן שהדחף להכרעת חמאס בעזה נובע אצל שוחרי הנסיגה הנוספת ממבוכת הפער המתגלה בגבול בין הנחות הקונספציה לבין המציאות, כאילו שמהלך לניצחון נחוץ למען אישוש הנחות הקונספציה. להכרה במופרכות הנחות יסוד אלו יש כמובן תפקיד בהבנה ממה רצוי להימנע ביהודה ושומרון.
נוסף על כך, להכרה כזו קיימות השלכות לעיצוב הגיון המערכה למול רצועת עזה. המענה לדילמת תכלית המערכה הצבאית בעזה טמון בהכרה ישראלית שפתרון לבעיית הרצועה לא יבוא מרמאללה. את מרכז הכובד לטיפול בבעיה הפלשתינית רצוי אפוא להסיט מרמאללה לעזה, בבקשת זיקה כלכלית ותשתיתית מעזה אל המרחב המצרי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו