אין לי כוח לסיכומי שנה טרחניים. תודו, גם לכם אכלו את הראש עם מצעד השנה החולפת וחישובי הקואליציה. אז בואו נדבר על ראש השנה, פשוטו כמשמעו.
בכל הדתות המונותיאיסטיות, ראש השנה הוא האירוע המכונן. קו פרשת המים שבין עולם התוהו, הכאוס, התת־מודע האפל לבין עולם שיש סדר ומשמעות לחיי האדם.
הנצרות מציבה את הולדת ישו כנקודת המפנה בתולדות העולם והאנושות. באמצעות ישו וייסוריו על הצלב - העולם נגאל. בלעדיו, אין אפשרות לתיקון עולם והאנושות, הנגועה מראשיתה בחטא הבשר הקדמוני.
באסלאם, נקודת הפתיחה היא "ההג'רה" (622 לספירה) - היום שבו מוחמד היגר מעיר הולדתו מכה לעיר מדינה. הגאולה האסלאמית מושגת באמצעות "ג'יהאד", מלחמת קודש. "דין מוחמד בסיף".
נקודת הפתיחה היהודית היא א' בתשרי. לא יציאת מצרים בחודש ניסן ולא מתן תורה על הר סיני בסיוון- שני המאורעות שבהם נוצרה האומה העברית ונולדה החוקה היהודית שעליה כבר אמר מקיאבלי שהיא העתיקה בעולם.
היהדות בחרה בא' תשרי - היום שבו נברא האדם הראשון, אבי האנושות הקדמוני. בתאריך זה אנו חוגגים את הולדתנו, הולדת אדם שנברא בצלם, אדם בעל בחירה חופשית. אדם שאכל מעץ הדעת וגורש מגן עדן. אדם שבנו קין רצח את אחיו הבל. אדם שבזיעת אפו הוא וצאצאיו וצאצאי צאצאיו יאכלו לחם.
"שנה" בעברית היא 12 חודשים אבל גם מילה נרדפת לפועל חזר. לפיכך "שנה חדשה" היא לכאורה אוקסימורון, אלא שזהו מהותו של הזמן היהודי - מערכת מעגלית שבה הזמן היהודי מנותק ומחובר לזמן הכללי. זהו זמן מטאפורי; כיוון שכך, יש אפשרות לכלל וגם לפרט לתקן עצמו/ם ולסייע בתיקון העולם גם בלי לפנות למשיח על הצלב או לחרב המתהפכת.
ראש השנה היהודי הוא נקודת המפנה המגשרת בין התהום העמוקה של טבע כאוטי, לבין אדמה מוצקה של סיבה ומסובב, משמעות מעבר לקיום הסתמי. המודל אינו ליניארי או מעגלי אלא ספירלי. אם אדם נברא בצלם אלוהים ולפיכך יכול ומסוגל לצור ולבנות, לקלקל ולהרוס, הוא יכול גם לתקן. הוא יכול לעלות ולרדת. היהדות מעניקה לנו צ'אנס במציאות הקיימת, בלי להזדקק לאפקט חיצוני.
אלוהים, שבין שאתם מאמינים בקיומו ובין שאתם מאמינים שאבות אבותיכם המציאו אותו, מבקש אותנו מתוקנים, מוסריים. הוא רוצה אותנו פה, בעולם הזה, על קלקוליו, קשייו ועיוותיו.
"ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים ניסה את אברהם" (בראשית כב'). ביום ב' של ראש השנה אנו קוראים בתורה את סיפור עקדת יצחק. במינימליזם מופלא משרטט ספר בראשית את אחת הדרמות הגדולות בתולדות האנושות. מתוך מינימליזם מילולי, אתה חש באבסורד ובאימה המזדחלת על העור, על אף הסוף הטוב והידוע מראש.
השבוע ציינו 80 שנה לפטירתו של זיגמונד פרויד. היהודי החכם הזה בחר במיתוס היווני של אדיפוס כמיתוס המכונן ליחסי אבות ובנים. אני סבור שהוא טועה. המודל האנושי השכיח יותר הוא עקדת בנים על ידי אבות. עיינו ערך מלחמות. כיוון שתכלית ספר בראשית אינה הסבר פיזיקלי, היסטורי או כל אינפורמציה אחרת, אלא אך ורק היחס שבין האנושות לאלוהים, נדמה שאין מאורע נורא יותר וחסר פשר כציווי העקדה.
אילן גריף מתוך הסרט "חופשת קיץ" (2007)
לאורך הדורות, נתפסה העקדה כליבה אמונית; נכונות אברהם נתפסה כפסגת האמונה הצרופה באל האחד. אינסוף פרשנויות ניתנו לעקדה. הפרשנות המסורתית של חז"ל רואה בה ניסוי שמעולם לא כוון לצאת לפועל, מסר מאת האלוהים כי אינו חפץ בקורבנות אדם כאלילי הגויים.
יש מי שסובר כי מלכתחילה, אברהם עשה אשר עשה מתוך ידיעה ברורה שהקב"ה יעצור אותו ברגע האחרון, ויש הרואים במעשה העקדה אזהרה למאמינים לבל תשובש דעתם בשל אקסטזה דתית. ואחרי שאמרנו זאת - עדיין נשאל כיצד מבקש האל למנוע עבודה זרה באמצעות עבודה זרה?
בחיבורו החשוב, "חיל ורעדה", הפילוסוף הדני סרן קירקגור, אבי האקזיסטנציאליזם הדתי, מציב את אברהם כאביר האמונה בשל יכולתו לדלג עד האינסוף, מעבר לאבסורד עבור קיומו כאדם מאמין. לרעיון כי ניסיון העקדה היה הכרח כדי להעמיד את החובה הדתית מעל לחובה המוסרית היו שותפים גם הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק ופרופ' ישעיהו ליבוביץ'. אם אברהם היה מפקפק בציווי, טען קירקגור, הר המוריה היה הופך להר האימה.
אודה אם תניחו לי, בחוצפתי הרבה, להציע רעיון משלי. אחת השאלות הקשות העולות מהפרשה היא התהייה מדוע אברהם, שכמה פסוקים קודם לכן מתעמת בוויכוח עם אלוהים בבקשה שיחוס על חיי תושבי סדום החוטאים, נענה לצו לעקוד את בנו ללא הטלת ספק וללא ויכוח. אברהם נלחם על חיי אנשי עיר סוטה ופרברטית אך מסכים בשתיקה להקריב את בנו. אולי אבי המונותאיזם כושל במקום שמתקני עולם יהודים רבים כשלו? הוא העדיף את הכלל, על פני האישי, הפרטי והלאומי.
בני ישראל הופכים לאומה רק עם הופעת משה רבנו, גדול הנביאים. משה מנהיג את ישראל ביציאה ממצרים וזוכה לקבל את התורה - החוקה העברית. משה, שגדל כנסיך בארמון פרעה, מכיר באל ובזהותו הדתית רק בעקבות התעוררות זהותו הלאומית. בתחילה, הוא פוגע בנוגש מצרי שמכה איש עברי. למחרת, הוא נאלץ לברוח למדיין לאחר שהוא מנסה להפריד בין שני עברים ניצים. אחד מהם מתריס לעברו, "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו. הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי".
משה מבין את מצבו ומסכם - "אכן נודע הדבר", שעל פי הפרשנות המקובלת, משפט שקשור בתכונת המלשינות והשנאה העצמית בתוכנו לאורך הדורות. משה בורח למדיין; שם, ליד הסנה הבוער, הוא מכיר ב"אהיה אשר אהיה" - ונבחר לשליחותו.
ייתכן שבמעשה העקדה, אלוהים מנסה ללמד את אברהם לקח על רחמיו על סדום החוטאת. ובזהירות, אהרהר בכך שמהדהדים כאן דברי ר' אליעזר במדרש תנחומא - המרחם על האכזריים סופו שמתאכזר לרחמנים. ר' אליעזר כיוון למלך שאול שחמל על בני עמלק למרות הציווי להורגם, אבל טבח בכוהני העיר נוב כי חשד בהם שסייעו לדוד. כמובן, אין להשוות בין אברהם אבינו הצדיק לשאול המיוסר והחוטא, אך נוכח הקרבה שבין הוויכוח על סדום לעקדה - כדאי לתהות על קשר זה. שנה טובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו