לכל זהות חצויה יש רגע הארה, שבו היא מבינה את שלמותה. לא כחלקי שלם, אלא שלמות שהורכבה בידי אמן הזמן, מחלקים שבורים, חללים סדוקים ויהלומי אבק. אך כדי להגיע אל רגע שכזה, עליך לחלוף ולעבור, לפעמים לאורך שנים, בגשרים התלויים שבין העולמות. פעם אחר פעם, עליך לחלוף ולנדוד בינם, כמטוטלת המחפשת את המרכז שבו היא עומדת מלכת, ניצבת מאוזנת, ובשלווה פנימית מכילה את כל קצותיה.
אחד הרגעים שבהם הרגשתי את המטוטלת בתוכי מתייצבת התרחש כשסיימתי לקרוא, כמעט בנשימה אחת, את ספרו הראשון של שמעון בלס, "המעברה". כרבים מילדי ישראל השנייה, גדלתי אף אני על מורשת סיפורי המעברה המשפחתיים. במקרה של משפחתי, זו היתה מעברת "הר־טוב" בהרי בית שמש, או "הר־הרעה" בלשון תושביה. הר־טוב היתה המעברה שקיבלה את פני סבתי וילדיה השבים אל ארץ הקודש מן הגלות, בדלות פחונים מחפירה, בקור שועלים בחורף ובחמסין חרולים בקיץ. בשולחן השבת נמסרו סיפורי המעברה המשפחתיים מדור לדור כפגיעה צורבת שהוסוותה מתחת לסלטי הצחוק ותבשילי הגאווה ולקינוח "נחנ'ה לא מתלוננים".
מעבר להיותה מרחב רע ומדיר, שהגיע רגע לאחר שחלפת בשערי החלום, "המעברה" חרגה מכלל היותה אך ורק מרחב בזמן ובמקום שבו התקיימה, ובעצם קיומה, בעלבון מופרדיה, בדלות אמותיה ובטינופת שירותיה, שימשה המעברה מבחן כניסה ראשון אל תוך החברה הישראלית. מדובר היה במבחן שאותו נאלצת לעבור כדי להרגיש חבר ולהיות שייך בארץ המובטחת לך מדורי דורות.
שמעון בלס ז"ל // צילום: גילה בלס
ההבדל בין לדעת לבין לגעת אינו אות אחת כי אם חיים שלמים שהורינו הסתירו מאיתנו, צובעים את שנות הצער בצבעי נוסטלגיה מנחמת, מקטינים את סבלם כמו בונים עבורנו ארץ עתיד שבה נהיה כענקים העומדים על כתפי ננסים.
"המעברה" של בלס היתה הפעם הראשונה שבה הצצתי אל תוך הסיפורים המשפחתיים מהצד האפל של חור המנעול. כך מצאתי את עצמי נכנס אל עולם הבוץ והאבק, מושפל בשם "הצורך" להקים מדינה אי שוויונית, חווה את העלבון הגלוי בנפילה מחלום ארץ ההבטחה, למציאות היותך מהמוצא הלא נכון. כך, דרך סיפורו של בלס, הסתובבתי בפעם הראשונה בחיי קודמיי, ללא תיווך וקרם הגנה מגזענות השמש המקפחת, הגנת החיבוק של משפחתי שביקשה להקל את חיי במחיר הדחקת והמעטת הסבל של אלו שהיו שם כי איך אומרים - "נחנ'ה לא מהמתלוננים".
אחרי בלס באו רבים וטובים שהאירו את עיניי לזהותי השלמה מסך כל שבריה. אך לעולם אנצור לבלס ולכתיבתו את חסד הכאפה הראשונה, שהעירה אותי מסיפורי המעברה כארץ פלאות נוגה, וגרמה לי להביט אחורה בזעם, וקדימה בתקווה גדולה, עם ההבנה שידיעת העבר וטשטושו אינם מהווים מכשול, אלא גשר על פני מדבר שיח הזהויות בדרך אל נפש ישראל השלמה.
בערב ראש השנה הלך לעולמו פרופ' שמעון בלס, מראשוני סוללי הדרך אל חברה ישראלית שלמה. באחד מן הראיונות היפים שנתן, שיתף בלס את הסופר אלמוג בהר באחד מאותם רגעי התבהרות זהותית. "החלטתי להיפרד מהערבית, אף לשכוח אותה, כדי להעמיד את העברית כשפה ראשונה. מהלך זה נמשך כשנתיים, תוך כדי כתיבת הגרסה החדשה של הרומן.
"והנה לילה אחד, בשובי בשעה מאוחרת מהדפוס, נטלתי לידי לפני העלייה למשכב ספר של טאהא חוסיין כדי לבדוק דבר־מה שלא זכור לי מהו. אבל אחרי שכיביתי את האור נתקפתי בנחשול אדיר של מילים, של משפטים ובתי־שיר בערבית, כמו סכר שנפרץ פתאום, אשר הדביר את השינה מעיני עד אור הבוקר. זאת היתה נקמת הערבית בי, נהגתי לומר לעצמי, העונש שראוי היה לי מן הסתם על שהפניתי את גבי לשפת־האם האהובה והחמימה".
אריק קלפטון, שהכיר היטב את משעולי הקושי ואת אגמי הבלוז בחייו האישיים, כתב פעם: "בכל אחד מרגעי חיי הקשים, הדבר הראשון שאליו פניתי, אשר מילא אותי השראה ונחמה היה הבלוז". התפיסה הזו כמעט מנוגדת לתפיסת החיים המודרניים, אשר מטפלת בקושי דרך אמנות השינוי. כל קואצ'ר מתחיל יספר לכם שההיחלצות מהצער נעשית על ידי שינוי הסיפור, ויצירת סיפור אחר. אבל הבלוז, כצורת אמנות, הציע אופציה אחרת לחלוטין להתמרת והתרת הסבל האישי.עבור האדם הסובל, הבלוז הציע את ההפך המוחלט - צלול עמוק אל ביצות הצער, התפלש בזרם העכור של רגשותיך, הבא את זה לבמה, בכה על מר גורלך אל מול ירח אכזרי, ורק כך תוכל להזדכך ממשא צרותיך.
"ואתה חושב שג'ון לי הוקר חשב על כל זה כשהוא ניגן את הבלוז? הוא לא חשב על כלום, חוץ מבחורות, אוכל טוב ו־וויסקי משובח", צחק רוני פיטרסון בראיון למנשה סעד מרדיו ירושלים, כשהאחרון ניסה לתהות עימו על מהות הבלוז, "אבל לא משנה מה אני מנגן, זה תמיד נשמע כמו בלוז, איכשהו זה פשוט תמיד יוצא לי ככה". פיטרסון היה סיוט למראיינים שכלתניים. הוא היה סרקסטי, דיבר בעברית של סאונדצ'ק, ותמיד חשת כאילו הוא רגע אחד לפני אמירת "יאללה, די עם הבולשיט הזה", תן לי גיטרה לנגן, כי רק ככה אוכל להסביר לך את כל האמת ולפנים.
רוני פיטרסון ז"ל // צילום: קוקו
פיטרסון הגיע לארץ מניו יורק בהזמנתו של שלום חנוך לפני שנים רבות. חנוך חיפש נגנים שיעשו את הדבר האמיתי, וימשכו במיתרים כמו שרק בלוזיסטים יכולים. פיטרסון, שהקריירה המקצועית שלו כווירטואוז חשמלי התחילה בגיל שאחרים עוד מפוצצים חצ'קונים, נענה לבקשה. מה שהתחיל כעבודת שכיר חרב בצבא הרוקנרול הפך לשליחות בארץ רחוקה. פיטרסון התאהב בישראל ובאנשיה וחי בה עד אחרון ימיו.
פיטרסון לא שמר את סודות הבלוז לעצמו. הוא עבד עם גדולי אמני ישראל וגילה להם את הבלוזיסט הפנימי שבתוכם. הוא יכול היה בקלות להישאר כנגן מבוקש בעולם האולפנים המוגן.
אך פיטרסון אהב לנגן חי ולחיות את החיים בנגינה. אם אהבתם בלוז וחשמל, ידעתם שפעם בכמה חודשים פיטרסון יעבור בעירכם עם חבורת נגנים שהיו יכולים להיות בניו הרוחניים או נכדיו הגנטיים שהתמגנטו לעוצמה שנתזה ממנו.
שם על הבמה, עם גיטרה חשמלית בין ידיו, יכולת לחוש מיהו רוני פיטרסון באמת: מטיף בלוז חד ומושחז, שהרביץ במיתרים את תורת הבלוז על כל חמסותיה, חומשיה וחמשת תוויה. אם עמדתם מולו, ופתחתם את אוזניכם לשמוע, את לבבכם להרגיש ואת ישבנכם להתנועע, הרי שחשתם לרגע נדיר כיצד צער החיים הופך לשמחה גדולה, כמו שכישוף הבלוז יודע להיות, כפי שרק קוסם בלוז יודע לעשות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו