הרגע ההוא היה מאוד לא דרמטי. שלהי 1984, שבועות לא רבים לאחר ממשלת האחדות הלאומית בראשות פרס. יצחק שמיר היה ממלא מקום ראש הממשלה ושר החוץ. משה ארנס היה שר בלי תיק וחבר הקבינט, ואני הייתי מזכיר הממשלה. ישיבת הממשלה הסתיימה, וארנס ליווה את פרס ואותי ביציאה, ואמר כי הוא מציע למנות את נתניהו הצעיר לשגריר באו"ם.
נתניהו עושה מצוין את תפקידו כמספר 2 בוושינגטון, הסביר ארנס, ויוכל להיות שגריר מוצלח. פרס אמר שהוא יודע במי מדובר, שגם בעיניו הוא בחור מרשים, ושזה רעיון מצוין. מכאן ועד למינוי הרשמי בממשלה היתה הדרך סלולה. זו לא היתה עסקה פוליטית, לפרס לא היה מועמד נגדי, והשאר - היסטוריה: כיבוש אמריקה, כיבוש הליכוד, ראשות ממשלה ומי שכיהן זמן ארוך יותר מבן־גוריון בתפקיד.
מאז, בתפקידינו השונים, קיימנו שיחות רבות שלא היו שונות בהרבה מן הדברים הפומביים שאמרנו. פגשתי בהן איש מרשים, פיקח, ציני, שאינו מאמין באפשרות לסמוך באמת על מישהו בעולם הזה, בוודאי לא על זרים, החושש מכך שמכינים לו מלכודת.
מזהה את החשש האישי עם החשש הקולקטיבי. יודע ספר הרבה יותר מכמה מקודמיו בתפקיד, הרבה יותר ממה שניתן למצוא בקרב עמיתיו. פטריוט ישראלי, ציוני המאמין בעלייה. הוא היה זה ששיתפתי ביוזמה שהעליתי ב־1994 להקים את "תגלית" וזה שתמך ברעיון, מול התנגדות מקיר לקיר.
נתניהו הוא איש החושש מאוד מהיווצרות מדינה דו־לאומית ממערב לירדן, אך חושש, לא פחות, מעשיית שלום שימנע התפתחות כזו, או ממהלך חד־צדדי שיקבע גבול גם בלי הכרה בינלאומית.
הפגנת תמיכה בנתניהו אחרי הודעת האישום // צילום: הרצי שפירא
אדם שחזר והבטיח כי "יפתיע יותר מבגין", שהשתעשע, מפעם לפעם, במהלכים גרנדיוזיים, כמו הנכונות לסגת מרמת הגולן באמצעות השיחות שניהל רונלד לאודר, מטעמו, עם הנשיא חאפז אל־אסד, והנכונות להסכים לפתרון שתי המדינות, על בסיס גבול 1967 (בשיחות הארוכות עם מזכיר המדינה האמריקני דאז, ג'ון קרי, בשנים 2014-2013), אבל תמיד נרתע, דחה והכחיש.
בהופעתו המצמררת בכיכר ציון הזכיר שלושה אנשים באופן בלתי מחמיא: רבין, פרס והחתום מעלה. אבל כאשר הכל האשימו את נתניהו בהסתה לרצח, הייתי שם לצידו, ואמרתי לכלי התקשורת הישראליים והבינלאומיים כי אני בטוח שהוא חש בדיוק כמוני באותה שעה נוראה, וכי גם כאשר דיבר מן המרפסת לא העלה על דעתו כי דבר כזה עלול להתרחש אצלנו. הוא התקשר להודות.
לאה רבין התקשרה לבקר. אני דיברתי מתוך ביטחון מלא בכך שגם כאשר חצה קו אדום בהפגנה המטורפת ההיא, הוא היה בטוח כל כך בחוסנה של החברה הישראלית, עד כי לא היה יכול לדמיין רצח ראש ממשלה מתוך שורותינו.
אבל כשראיתי אותו לפני שמונה ימים, בנאום התגובה שלו להודעת היועמ"ש, חשתי תחושה מעורבת של רחמים וחרון. ככל שלא הופתעתי, לא רציתי להאמין שיאמר את הדברים הללו.
רציתי להאמין שברגע האחרון יתעשת, וגם אם יאחז בקרנות המזבח, לא ינסה להוציא אנשים לרחובות, לא ינסה לחקות את נירון קיסר, לא ינהג כאחרון העבריינים המאשים את המערכת כולה, הסבור שכולם עושים כמעשיו וכי רק אותו תפסו, או שיש מתפרת ענק התופרת תיקים למי שהמערכת רק רוצה ברעתם.
הייתי זקוק לזמן כדי להכיל את העובדה שהדברים על זיהום, לכאורה, של המערכת אשר לדבריו הפכה אותו למטרה, נאמרו על ידי מי שעומד בראש המערכת כל כך הרבה זמן, ושאין לו שום בעיה לקרוא לאנשים להפגין נגד שומרי הסף. שוב חזרתי לנובמבר 1995.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו