העיט האוסטרלי המחודד־זנב הוא הדורס הגדול ביותר באוסטרליה. חתיכת עוף עם מוטת כנפים שמגיעה ל־2.84 מטרים. כטורף־על, הדיאטה שלו מבוססת על ארנבים, שועלים, חתולים, גורי קנגורו, תוכים, עורבים ועוד שלל בני כנף.
עם בוא האדם וההתפתחות המוטורית ביבשת, עברו העיטים גם לתזונה המבוססת על נבלות. ארוחות הלילה הדשנות של העיטים הפכו לעניין בעייתי, ובבוקר הרכבות דורסות אותם בגלל שהם כל כך כבדים מהאוכל עד שהם יכולים לנסוק רק עד לגובה השמשות. לצערו של נהג הקטר.
אני מספר לכם על העיט משום שלאחרונה אני צופה יותר ויותר בסרטי טבע. הם מרגיעים אותי מהאקטואליה. אבל כמו שיר שנתקע בראש, כמו פטרוזיליה בשיניים, האקטואליה חוזרת - עקשנית ומעצבנת. במקום לחוש כאב על העיט אני מוצא שהתקשורת מזכירה לי את גורלו הטרגי־פתטי בקרב מול הרכבת.
קשה לנסוק אחרי שבוע של אכילת נבלות, ולכן גם הערב באולפני שישי תראו שוב חבורת פאנליסטים מדושנת מעלה גרת קלישאות ודוגמטית. הם בטח יזדעזעו מההפגנה האיומה, מ"ההסתה", מהקללות. הם יתעלמו מהטענות הענייניות, מהעוול הזועק מהארץ, מנשים ואנשים טובים שמקדישים מזמנם הפרטי כדי למחות על מה שהם רואים כהפיכה ותפירת תיקים.
הפגנה שאותה הגדיר בציוץ, הכותב (בעיניי, גדול כותבי הטורים בדור הזה) חברי האהוב ואיש שמאל בדעותיו דרור פויר: "היתה הפגנה ברמה גבוהה מאוד הערב ברחבת המוזיאון. כבוד". אנחנו לא בני החושך והם לא בני האור.
ב־15 בספטמבר 2018, נשיא בית משפט השלום בבאר שבע בדימוס, השופט עודד אל־יגון, נשא נאום בהפגנת השמאל בפתח תקווה שכוון ליועמ"ש: "כשאדם טובל את ידיו בחרא, סליחה על הביטוי, הריח דבק בהן, וככל שידיו נשארות שם יותר זמן, הריח הולך ומתגבר... מנדלבליט, דבק ריח החרא גם בידיך שלך... אתה שותף לפשע ואתה מנסה היום להציל את נפשך".
אחרי הנאום ההוא הארץ לא רעשה, לא געשה, לא הזדעזעה כלל וכלל. לא פתחו עם הנאום מהדורות, לא עסקו בו כמעט. לאורך כל שנות הפגנות השמאל בפתח תקווה, הפגנות שבהן גידפו, קיללו, השמיצו אותו, מנדלבליט שמר על פאסון וקלאס. בתגובה להפגנות השמאל הוא הבהיר: "חופש הביטוי ובכללו הזכות להפגין הם מזכויות היסוד במדינה דמוקרטית".
לעומת זאת, מה היתה תגובת היועמ"ש להפגנות המאופקות ולביקורת העניינית והממוקדת של הימין? "אני שומע ביטויים שאין להם מקום בשיח הציבורי - שמכוונים כלפי מערכת אכיפת החוק, וכלפי בכירים מסוימים ואני בתוכם. אני שומע איומים. אני שומע שקרים. אני שומע הכפשות חסרות ביסוס. זה פשוט מזעזע". מה הכפשות חסרות ביסוס? סחיטת עדים? זיהום חקירה? המסקנה: מי שמבקר את המערכת הוא מסית.
מתוך הסרט "טיסה נעימה" (1980)
פרד וויטני גריסוולד, היסטוריון ונשיא אוניברסיטת ייל בעבר, אמר: "ספרים לא יישארו מוחרמים או שרופים. רעיונות לא ילכו לבתי כלא. לאורך ההיסטוריה, הצנזור תמיד הפסיד. הנשק היעיל היחיד נגד רעיונות רעים הם רעיונות טובים יותר". הדברים נכונים גם לביקורת עניינית ומגובה בעובדות.
הפרקליטות והיועמ"ש לא מתמודדים עם הכשלים המתגלים בחקירות נתניהו, עם הטענות לאכיפה בררנית, עם התחושה הקשה בציבור עצום. הרי לא בן אדם אחד מטיל ספק, ולא שניים. כמה עצוב שלמרות הביקורת הפנימית בפרקליטות, ואני יודע שיש כזו, אין שם אדם אחד שמעז לשבור את השתיקה.
myoclonic jerk - "קפיצת הירדמות", אתם בוודאי יודעים על מה אני מדבר. ממש בתחילת תהליך ההירדמות, בין ערות לשינה, פתאום אתה קופץ במיטה במין עווית שדומה לתגובת גוף האדם בזמן בהלה או נפילה. אין הסבר מדעי לתופעה, יש תיאוריות.
אחת מהן גורסת כי במהלך תהליך ההירדמות, בזמן שהשרירים מתרפים, המוח מפרש זאת בטעות כנפילה ולכן יוצר תגובת קפיצה מבוהלת שתגן על הגוף. זה קשור אולי לעבר הפרהיסטורי שלנו, כשהאדם ישן על עצים. אם נפל, היה זקוק לאינסטינקט אבולוציוני כדי לחבק את העץ בנפילה.
אחד הניסויים המזעזעים, אם כי גם מעט משעשעים, של הצבא האמריקני ביקש לבחון תגובות חיילים תחת לחץ ופחד מוות. הניסוי נשמע אולי כמו רעיון הזוי במיוחד של יגאל שילון, אבל אשכרה העלו קבוצת חיילים אמריקנים על מטוס ובמהלך הטיסה, הטייס דומם מנוע והודיע שהמטוס עומד להתרסק.
מייד לאחר ההודעה, חילקו לחיילים טופס ביורוקרטי למלא, ובין היתר הם נשאלו למי להשאיר את כספי הביטוח לאחר מותם. החיילים כתבו שטויות. הם היו מבועתים מכדי לחשוב. מה ההבדל בין פחד ליראה? פרשנים לאורך הדורות עסקו בכך לא מעט. בעל התניא כותב שפחד בא מהלב ויראה מהמוח.
ביראה יש כבוד. אתה ירא את הבורא, אתה ירא את הוריך, ואתה ירא מערכת חוק שאתה מכבד. מערכת שאדם יודע שהיא תקיפה, אבל הוגנת וישרה. לעומת זאת הפחד בא ממעמקי המוח הזוחלי. אין בפחד כבוד, אנשים מפחדים מאלימות, מאכזריות, משרירות לב, מחיה טורפת. אנשים לא מכבדים את מי שהם פוחדים ממנו. מערכת אכיפת החוק בישראל מאבדת את היראה. יש פחד, אין מורא. פחד של בהלת קפיצת הירדמות. כך רצה אהרן ברק שהציבור יחוש? יפחד ולא יירא?
נסיים בגינה, ואיך היא קשורה למאבק בהונג קונג. ריבס הוא סוג של צמח שדומה לסלרי בצבע אדום; העלים שלו רעילים והגבעולים מתוקים־חמצמצים. טעמתי השבוע ולא עפתי. מה שכן, ריבס נחשב למזון־על, ויש לו סיפור היסטורי מצוין.
בעבר, הריבס היה בעל מוניטין כחומר משלשל יעיל. במאה ה־19 בריטניה ייבאה את הירק מסין. אם רוצים להבין את שורשי מלחמות הסחר עם סין, צריך לחזור כמעט מאתיים שנה אחורה.
בתחילת המאה ה־19, מעט כמו היום, הסינים לא גילו עניין בסחורות זרות. הבריטים חשבו מה לעשות, והחליטו לשחק אותה פבלו אסקובר: הם הציפו את סין באופיום. הסינים לא אהבו את הקטע ואז, אם נקצר, פרצו מלחמות האופיום שתקעו לסין הקיסרית את הצורה, העבירו לידי הבריטים את הונג קונג וקיבעו לנצח את היחס הסיני למערב.
מה הקשר לריבס? קצת לפני שהוכרזה מלחמת האופיום, יצוא הריבס מסין לבריטניה פסק. לין צ'ו, המשנה לקיסר והגיבור הטרגי של ההתנגדות הסינית, שלח לבריטים מסר מאיים: אם הבריטים לא יפסיקו את יבוא האופיום לסין, הם יקצצו את אספקת הריבס לבריטניה וכולם ימותו בגלל עצירות המונית.
הבריטים צחקו וניצחו אבל למיליארד סינים היתה ויש סבלנות. מי צוחק עכשיו?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו