שנת 2020 בפתח, וזה הזמן לבדוק אילו מהנבואות לגבי השנה והעשור החולפים - התממשו. ובכן, בניגוד לתחזיות, אין מושבה על המאדים וגם לא מלון על הירח. אין גם טלפונים מושתלים בגוף. ומה לגבי נבואות ההתחממות הגלובלית? גם כאן מצפה לנו הפתעה.
הים לא הציף את סן פרנסיסקו ולונג איילנד, הטמפרטורה העולמית לא עלתה בשיעור של מעלה יותר משהיתה בשנות ה־80, עשרות ומאות מיליוני פליטי אקלים לא הציפו את העולם, הפשע לא עלה והרעב לא היכה בעולם. ובניגוד לתחזיות הקודרות שסביבתנים השמיעו עשור אחרי עשור, העוני העולמי ממשיך להתעקש ולרדת בחדות.
ועדיין, אף שכל נבואות הזעם התפוגגו להן, הרטוריקה של נביאי "שינוי האקלים" הלכה והקצינה. או שמא בדיוק בגלל כך. מסופר על חבר הכנסת משה סנה, שבשולי אחד מדפי נאומיו נמצא כיתוב בכתב ידו: "טיעון חלש - להגביר את הקול". על התחזיות הלא־ממומשות אפשר לפצות רק בהרמת הקול ובהקצנת השיח. אפילו שמו של הנושא הוא דוגמה לכך: בשיח המדעי המוקדם נהגו לדבר על "שינוי אקלים" - מונח נייטרלי למדי ויבש משהו.
עם הזמן הלך וצבר תאוצה מונח פופולרי במקומו - "התחממות גלובלית", ביטוי מהלך אימים יותר. עם זאת, בשנות האלפיים, כשההתחממות בוששה לבוא, חזר השם "שינוי אקלים" למקומו במרכז השיח, אולי כדי לחפות על הפער בין התחזיות למציאות. והנה, בשלהי העשור האחרון הגיע מונח חדש: "משבר האקלים".
במציאות, בני האדם והטבע משגשגים, אחוז הנפגעים מאסונות אקלים הולך ויורד - אבל בעיתונות ובקרב פעילים נמרצים ופוליטיקאים, האווירה והשיח כפופים לרטוריקה אסונית. ה"משבר".
הקצנה זו של השיח באה בד בבד עם האינפנטיליזציה שלו. בשנות ה־80 היתה אחת הדמויות הבולטות במערכת שינוי האקלים מדען מכובד, ג'יימס הנסן, שהעיד על כך בפני הקונגרס ב־1988. הנסן, אגב, חזה שעד שנת 2000 יתכסו חלקים שלמים בניו יורק במים, ושהפשע יעלה בעקבות עליית החום.
בשנות ה־2000 כבר עבר המוקד ממדען לפוליטיקאי - סגן נשיא ארה"ב אל גור, שהיה הראשון לזכות גם באוסקר וגם בפרס נובל לשלום על סרט קולנוע ("אמת מטרידה" מ־2006, סרט ששפע תחזיות מפחידות וחסרות בסיס על העתיד הצפוי לעולם המתחמם).
אחריו, בתחילת העשור האחרון, הצטרפו לשיח ידוענים למיניהם וכוכבי קולנוע שהפכו לדמויות המייצגות את נבואות הזעם של שינוי האקלים. ההידרדרות הושלמה בשנתיים האחרונות, כשהפנים החדשות של "משבר האקלים" הם נערה שבדית בשם גרטה תונברג, שעשתה לה מנהג להבריז מבית הספר ולשוט לארה"ב על יאכטה כדי לדבר בפני האו"ם. כשנערה צעירה עם ראיית עולם פשטנית הופכת לסמל "משבר האקלים", אפשר לדעת שההידרדרות הושלמה.
הנה כי כן, על סיפו של העשור השלישי לשנות האלפיים, כשלפי תחזיות אימים מן המאה הקודמת ומתחילת המאה הנוכחית היינו צריכים להיות כדור מוכה עוני ורעב, עם מים המכסים ערים רבות, קוטב צפוני בלי קרח ודובי קוטב נכחדים, קצת קשה לנו לראות מה מכל זה התרחש בעצם.
"האקלים עשה לנו את התרגילים הרגילים; היינו כבר צריכים להיות בחצי הדרך לעולם לוהט", הודה בשנת 2012 המדען ג'יימס לאבלוק. לאבלוק חזר בו מה"אלרמיזם" שהיה שותף לו, אך במקומו באו נביאי אש וזעם אחרים, הזקוקים להתחממות כתחליף דת וכמסע צלב.
ככל ששיח האקלים מקצין, וגולש בחלקו למחוזות של פופוליזם והפחדה קיצונית, גוברות גם המתקפות על מי שמעזים לכפור בתיאוריה ולדון בנתונים.
חילופי העשורים הם רגע מתאים לשאול, מי מסבים נזק לדיון הציבורי על מדיניות אנרגיה ואקלים: "מכחישי ההתחממות הגלובלית", המבקשים לדון בנושא באופן שקול, או אלה שבמשך עשורים מייצרים תבהלה לא מידתית באמצעות תחזיות מופרזות שמתבדות פעם אחר פעם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו