המותר והראוי

אין לקבל מצב שבו נבחר ציבור ימשיך לשאת על לוח ליבו את חוסן המשפט כשעננה של שוחד, מרמה והפרת אמונים מעל ראשו • האינטרס שלו חייב להיות הסרת הכתם - בהקדם

הסאגה סביב בקשת החסינות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ("פסטיבל הזמר החסיני", אם תרצו), אמורה לרדת מסדר היום, לפחות למשך החודשים הקרובים. בקשת החסינות של נתניהו הוגשה לכנסת, עטופה בנייר צלופן מרשרש, והיתה לעובדה מוגמרת. 

כעת יאפסנו אותה בארון, סגורה היטב, עם כמה כדורי נפטלין, בתקווה שבעוד כמה חודשים, כשתיבחר כנסת חדשה ותקום ועדת כנסת, ניתן יהיה לדון בה. זאת, כמובן, בהנחה שלא נצטרך לסיבוב רביעי של בחירות. 

הרבה אמירות, מכאן ומכאן, נשמעו בשבועות האחרונים בעניין החסינות. חלקן מִטַעַם וחלקן בלי טעם. הצופה מן הצד עשוי לקבל את הרושם שבישראל אין די חיסונים, אבל חסינות יש ויש, ובשפע. בשוך הסערה, ולו לשעה קלה, ראוי לשוב ולהיזכר בכמה מושכלות יסוד בנושא החסינות, ולבחון את ישימותן לסיטואציה הנוכחית. בחינה זו צריכה להיעשות "מאחורי מסך של בערות", לא בהקשר לפלוני או אלמוני ספציפי, אלא ברמה העקרונית - ערכית, מוסרית, ציבורית ומשפטית. 

תהילת איש ציבור אינה בקהל חסינים. מימין: הפרקליטים ניבה הלוי, אבי הלוי ומיכאל רבילו // צילום: אורן בן חקון

בראש ובראשונה יש לזכור ולהזכיר: חסינות אינה חסד, אלא זכות. זכות שנתונה לכל חבר כנסת, קבועה בדין, תרתי משמע, ומקובלת ברוב מדינות העולם הדמוקרטי, בנוסח כזה או אחר. 

במהותה, מהווה החסינות חריג לעקרון שלטון החוק. שניים מעקרונות היסוד של כל שלטון חוק ראוי לשמו הוא שהכל כפופים לחוק, והכל שווים בפני החוק. חסינות מַחְרִיגה מכלל זה שבט של אנשים מיוחסים (שלא לומר "מיוחסנים"), שאינם עומדים לדין כאחד האדם. כך לגבי חברי כנסת, כך לגבי דיפלומטים, כך לגבי שופטים ושאר עובדי ציבור שנהנים מחסינות בפני תביעות נזיקין. חסינות חותרת תחת שלטון החוק בהיותה מאפשרת לאדם, נבחר ציבור, לעבור עבירות בלא שייתן עליהן את הדין. 

בהקשר זה חשוב להבחין בין חסינות מהותית, שמונעת מראש נקיטת הליכים כלשהם כנגד החסין, לבין חסינות דיונית, שרק דוחה אותם לשעה, למועד מאוחר יותר, לעיתים בלתי ידוע. 

ח"כים אינם משפטנים

החסינות המהותית נועדה מראשיתה רק לפעולות שעושה ח"כ "במסגרת תפקידו". למרות שולי עמימותו הרחבים של המונח, וקיומו של תחום אפור באשר ל"תפקידו" של חבר כנסת, ברור שיש פעולות ומעשים, ובהם עבירות חמורות, שאינן חוסות תחת מטרייה רחבה זו.

החסינות הדיונית הרבה יותר מצומצמת במהותה. אין היא מבטלת את הפגם שבמעשה או את כתב האישום, אלא רק עוצרת את "מרוץ ההתיישנות" ודוחה את בירור האשמה לשלב מאוחר יותר. 

מכל מקום, עיון בהיסטוריה של החסינות המהותית, גם במדינות אחרות - וכך עולה גם מן הדיונים שהתקיימו בכנסת בעת קבלת החוק, בראשית ימיה של מדינת ישראל - מלמד בבירור שהחסינות המהותית נועדה להגן בראש ובראשונה לא על השלטון אלא דווקא על המיעוט ועל גורמים אופוזיציוניים. החשש - שלא היה מופרך כלל ועיקר באותם ימי בראשית - היה שהשלטון ינצל את הכוח שבידו כדי להפעיל גורמים שתחת מרותו כגון הצבא, המשטרה והשב"כ נגד ח"כים מן האופוזיציה ובכך יסכל את יכולתם למלא את תפקידם.

מושכלות יסוד אלה מערערות במידה ניכרת את ההצדקה לשימוש בחסינות כאשר מדובר באנשים הנמנים עם הרוב, ולא עם המיעוט, עם השלטון ולא עם האופוזיציה לו. זאת ועוד: יש לזכור שלמרות אופיו המֵעֵין־שיפוטי, הדיון בוועדת הכנסת, אם יתקיים וכאשר יתקיים, אינו מהווה תחליף לבית משפט ולהליך השיפוטי. 

חברי כנסת אינם בהכרח משפטנים או בעלי כשירות משפטית. נקל לשער שאיש מהם לא יהיה מסוגל, וגם לא ירצה, לצלול לתוך עשרות הארגזים גדושי הראיות והתמלילים. לפי לשון החוק, הם אינם מוסמכים להכריע אם יש ממש בראיות לכאורה שעליהן מתבסס כתב האישום. למרות כמה חלופות שמצויות בחוק החסינות, הדיון מתמקד בדרך כלל בחלופה העיקרית: האם כתב האישום הוגש "שלא בתום לב או תוך הפליה". 

הניסיון מלמד שסעיף זה "מזמין" את הנאשם להעלות, לעיתים מן האוב, טענות בדבר הפליה וכוונות זדון שאין להן בסיס ממשי בעובדות, והדיון בוועדה הופך להיות יותר דיון המכוון לתקשורת ופחות לגופו של עניין.

בפסק דין מפורסם שעסק בהסרת חסינותם של חברי כנסת שהצביעו על אישור חוק "הצבעה כפולה", התווה בג"ץ - בהרכב שבעה שופטים - את מרחב שיקול הדעת של ועדת הכנסת, וקבע שהוא מצומצם ביותר. 

כדי לאפשר חסינות צריכים חברי הוועדה לקבוע שהחלטת היועמ"ש מבוססת על "טעמים פסולים שמקורם בהשפעות פוליטיות". ועדת הכנסת אינה רשאית לבדוק אם יש בראיות העומדות לרשות התביעה כדי לבסס את כתב האישום. 

ממילא, כל עוד לא יוכח שהיועמ"ש שקל שיקול פוליטי או שימש ידו הארוכה של מאן דהוא, אין לאפשר את החסינות. היה וועדת הכנסת תחליט בכל זאת להעניקה, סביר להניח שבג"ץ יתערב בהחלטתה ויורה על ביטולה. 

ניסיון העבר מלמד עוד, אולי בניגוד לתדמית שדבקה בכנסת, שברובם המכריע של המקרים הסירה הכנסת את חסינותם של חבריה, מימין ומשמאל, ושההצבעה בעניין זה לא התפלגה, אולי בניגוד למצופה אצל חלק מהציבור, רק על פי השיוך המפלגתי. 

ניקיון הדעת תחילה

אך מעבר לכל אלה ראוי לשאול לא רק האם יכול ח"כ להגיש בקשה כדי למנוע את הסרת חסינותו (התשובה על כך פשוטה למדי, והיא חיובית), אלא האם רצוי וראוי לעשות כן. גם בעניין זה ראוי לחזור על מושכלות יסוד. לא הכל משפט, ולא כל מה שמותר ואפשר הוא גם ראוי ורצוי. 

במדינה מתוקנת יש דברים שהם בבחינת "בל ייראה ובל יימצא", או בלשון השופט חשין (שתרגם את המונח האנגלי it isn't done) "לא ייעשה כן במקומנו".

ניקיון הדעת - האישי והציבורי כאחד - מחייב את בירורם המהיר של חשדות והאשמות כה חמורים, ולו כדי להפריכם ולבערם מן העולם. תהילתו של איש ציבור אינה בקהל חסינים. 

אין לקבל מצב שבו נבחר ציבור ימשיך לשאת על לוח ליבו את חוסן המשפט, יכהן בתפקידו כאילו לא אירע דבר, ויפטיר כדאשתקד, כשעננה שחורה של שוחד, מרמה והפרת אמונים מעל ראשו. האינטרס שלו, לא רק של חורשי רעתו, חייב להיות הסרת הכתם הזה ומוקדם ככל שניתן. הדרך לעשות כן אינה באמצעות התחבאות מאחורי חליפת חסינות אלא בהוכחת צדקתו בבית המשפט. 

על כל נבחר ציבור, יהא אשר יהא, לזכור תמיד שלא לעולם חוסן ולא לעולם חסינות. הכנסת אינה עיר מקלט, ואסור למטריית החסינות, שנועדה למצבי קיצון בלבד, להפוך ולהיות "דרך המלך" לעבריינים המבקשים להימלט מאימת הדין ולהשתמט מחובתם לתת את הדין על מעשיהם כאחד האדם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו