השבוע פורסם דו"ח הסיכונים העולמי ל־2020, המתבסס על חוות דעת של 800 מומחים ומקבלי החלטות בארגונים גדולים ומדינות. הדו"ח של הפורום הכלכלי העולמי בשיתוף ברוקר הביטוח "מארש", מסכם גם את דירוג הסיכונים לתרחישים שונים.
הסיכון הגבוה ביותר - 78% - ניתן לעימותים כלכליים ופיצולי כוחות. מלחמת הסחר בין ארה"ב לסין היא דוגמה לעימותים שאליהם מכוון הסיכון, ובפיצולי כוחות כלכליים הכוונה לברקזיט, ולסיכוני פירוד נוספים באיחוד, למשל. באותה רמה דורג הסיכון הכרוך בלחץ על המדינות להפחית את זיהום האוויר. לכל אלה יש השפעה על הכלכלה העולמית, וכעת נראה שהסיכון לכל אלה עולה.
שיעור דומה ניתן לעלייה בסיכונים פוליטיים דומים, ולראשונה העריכו המנהלים שגם סיכוני אקלים גברו: גידול בימי חום קיצוני, על כל המשתמע מכך, וסיכון נמוך מעט יותר (70%) לשריפות בלתי ניתנות לריסון. סיכון של 76% העריכו המנהלים למתקפות הסייבר וכן "פרוטקציוניזם ואג'נדה של מקומיים", שיפגעו במסחר הבינלאומי. אג'נדה מקומית מוכתבת על ידי לובי של חקלאים, תעשיינים ובעלי אינטרסים אחרים המכתיבים מכסים, מכסות ורגולציה המקשה על המסחר הבינלאומי ובכך מוסיפה לסיכוני השוק. המיתון המשמעותי בכלכלה (73%) לא נכלל בצמרת הרשימה שבדו"ח.
בחיל האוויר מלמדים שהסיכון הגדול ביותר לפגיעה במטוס הוא מהמקום שאנחנו לא רואים, כי עליו, בניגוד לכל הנקודות הנראות, אין לנו שליטה. למעשה, הסיכונים שבדו"ח הזה הם כבר חלק מהמציאות שלנו: כך למשל סיכון בהאטה שכבר כאן, עימותים כלכליים שכבר מתרחשים והיפרדות כוחות כלכליים - מתח שהתרגלנו לחיות איתו בין הגלובליזציה שבה התאהבנו בשנות התשעים של המאה הקודמת לבין פרצי הלאומיות שאנחנו רואים, ולא רק בעולם הערבי.
סוציולוגים יכולים לנתח סקרים של הלך רוח בציבור, מחאות חברתיות ומאמרים בתקשורת. כלכלנים מנתחים מספרים. המספרים מראים שבירת שיאים - מהפכה - בגלובליזציה בשנות התשעים. אם באמצע שנות השמונים המסחר היומי במט"ח בניו יורק, בלונדון ובטוקיו הגיע להיקפים של 190 מיליארד דולר, הרי באמצע שנות התשעים הוא הגיע ל־1.2 טריליון דולר ביום. זה לא המשך של מגמה, אלא מהפכה של ממש. הנתונים הללו נראים גם בשינוי הדרמטי בהיקף היצוא העולמי של סחורות ושירותים - מ־2 טריליון דולר בסוף שנות ה־80 של המאה הקודמת ל־12 טריליון דולר באמצע העשור הראשון של המילניום, בתוספת 3 טריליון מסחר בשירותים. המסחר הבינלאומי צובר תאוצה בשנים האחרונות בשל המסחר המקוון, ולכן הסיכונים הכלכליים הגדולים הפכו להיות אלה המאיימים על הסחר הבינלאומי ושיתופי הפעולה.
לדו"ח הסיכונים, כמו לדו"חות וסקרים בינלאומיים אחרים, יש חשיבות רבה בעיקר להבנת סדר היום והציפיות בעולם. נוכחנו שלחץ על נושאי אקלים וסביבה הביא לפעולות שהשפיעו על הכלכלה הרבה יותר משינויי האקלים. אירופה הגדילה באופן מאסיבי את ההשקעה באנרגיה ירוקה, למשל. ההשקעה הזו לא נמדדת ביחס לתוצאות שהושגו, אלא מוצגת כערך בפני עצמו.
הלחץ הבינלאומי הביא לגידול מואץ של השקעות בתחום: סין השקיעה בשנה שעברה יותר מ־83 מיליארד דולר באנרגיות נקיות; ארה"ב השקיעה יותר מ־55 מיליארד; יפן השקיעה יותר מ־16 מיליארד וצרפת וגרמניה השקיעו 4.4 מיליארד כל אחת.
מדינות אירופה הזניקו את עלות החשמל לאזרחיהן בעשרות אחוזים, בשעה שמחירי האנרגיה בעולם רק ירדו. גרמניה המעוננת זרעה שדות של פאנלים סולאריים, וטחנות הרוח נראות שם לאורך הכבישים, גם במקומות שבהם האפקטיביות שלהם נמוכה.
מדובר בהשקעות אדירות, שכאמור לא תמיד נבחנו במונחים של כדאיות כלכלית. גרמניה היא לא המדינה היחידה שהצליחה להשיג את יעדי היקף השימוש באנרגיה מתחדשת לפני הזמן, כשהשלימה בימים מסוימים הפקה של 78% מהאנרגיה שלה מאנרגיה מתחדשת. אלא שיש הטיה מסוימת בנתונים הללו. מדובר על שיא בשעות מסוימות ובימים מסוימים. חלק גדול ממקורות האנרגיה המתחדשת מגובה בגנרטורים מזהמים, כך שכלל לא ברור אם המעבר המהיר הזה אכן תורם באותה מידה להפחתה בזיהום האוויר.
כשמדובר בנתון אבסולוטי אפשר להתייחס אליו במידה פחותה של חשדנות, אלא שכעת מדובר במדינה בודדת בעולם - איסלנד - צרכנית אנרגיה קטנה המספקת לעצמה את כל האנרגיה שהיא צורכת: 87% ממפלים - אנרגיה הידראולית, ו־13% מאנרגיה גאותרמית (הפרשי טמפרטורות).
נס הגז, גרסת השר
"ברוך אתה אדוני אלוקינו מלך העולם, המוציא לנו גז טבעי מהים" - כך מסיים שר האנרגיה, ד"ר יובל שטייניץ, את ספרו החדש שיצא השבוע לאור: "הקרב על הגז" (הוצאת ידיעות ספרים). ספר עב כרס המתחיל כביכול ב־2010, אך למעשה באפריל 2009, עם כניסתו של שטייניץ לתפקידו כשר האוצר.
הספר מגולל את סיפור הגז הטבעי בישראל בעשור האחרון. כן, הוא הזדרז להוציא אותו לפני הבחירות, אבל הלוואי שכך היו עושים שרים נוספים. יש כאן את הגרסה של השר שעמד בצמתים החשובים בהיסטוריה הכלכלית של ישראל בעשור האחרון - באוצר ובמשרד האנרגיה. היא לא נאמרת בחדרי חדרים, אלא חשופה לכל, שחור על גבי לבן. שטייניץ עושה לעצמו שירות חשוב. רבים מהסיפורים בספר מוכרים לכתבי הכלכלה, שמענו אותם ממקור ראשון, עכשיו תור הקוראים.
שטייניץ כותב על הביקורת שהיתה על "הפילוסוף באוצר", וסוגר חשבון עם מי שהיו שם וחמקו מביקורת. הוא כותב על הטייקונים בלי שמץ של חנופה - נהפוך הוא. שטייניץ מספר אחת ולתמיד באופן מסודר כיצד נאבק להעלות את המס על הגז הטבעי, שלא לומר לשלש אותו. היה אפשר לצפות שסגנון הכתיבה שלו יהיה מרוחק יותר, כמו דיווח, או אפילו כתב הגנה. אלא שמדובר בכתיבה אישית, עם קורטוב של הומור, עם חשיפה אישית לא מועטה, הכוללת הודאה פה ושם ב"תחמונים", ב"היתממות" ובתרגילים פוליטיים נוספים, שלא מובן מאליו שפוליטיקאי שלא בסוף דרכו חושף. סיפור הגז הטבעי יצר הרבה עניין בתקשורת, אך כדרכם של ויכוחים ציבוריים בארץ, היה רווי בבורות.
במשך השנים התפרסמו מאות מאמרים וידיעות, שמי שקצת היה מברר את העובדות היה מבין שמדובר בספינים של בעלי אינטרסים הרחוקים מהאמת. הספר הזה הזכיר סיפור על הפיזיקאי היהודי הנס בתה, שכתב מעין יומן. חברו למעבדה שאל אותו פעם בשביל מי הוא כותב את זה ובתה ענה "בשביל בורא עולם". וכי בורא עולם לא יודע את מה שאתה כותב, הקשה עליו חברו. בתה השיב "הוא יודע הכל, אבל הוא לא מכיר את הגרסה שלי". ובכן, הגרסה הזו בהחלט חשובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו