הוא נפטר כפי שחי - במסתורין וערפל. ימים גשומים חלפו בטרם מישהו שם לב שהאיש במעיל השחור הארוך ומגפי העור המשופשפים, לא נראה ברחובות העיר העתיקה. השמועות החלו להתרוצץ. כשהחברים בדקו, שאלו החברה קדישא את מי מחפשים - "בלקמור?" תהו, "יהודי? מה השם שנולד איתו?" מי יודע. במאמץ משותף התקבץ שמו מחלקי חייו: הרצל בנימין אוחיון. אולי קיוו הוריו שיגדל כחוזה המדינה, אבל בבאר שבע הכירו אותו כבלקמור, חוזה המוזיקה.
פריפריה היא מרחב מכיל לגחמות ומוזרויות. במטחווי הקשת ובייאוש המרחקים, השונות היא רק עוד אחת משריטות השמש. זו המוזרות המובנית של מקומות רחוקים מהעין אך קרובים אל הלב. כה שגורים עד שבהכרח הם מייצרים גידולי פרא שכאלו.
הגאולה התגלתה בשיר של "סגול כהה". צליל הגיטרה של ריצ'י בלקמור מאנגליה פילח את מוחו וליבו של הרצל אוחיון מבאר שבע ככדור אש. מוחו הבוער ראה את הקולות ושמע את המראות, וחייו השתנו כליל. לפעמים המשיח מגיע כשהוא מנגן על סטראטוקסטר לבנה.
זה התחיל באיסוף אובססיבי של כל אלבום וגזיר עיתון שאזכר את הגיטריסט האגדי. משם המשיך בלבוש ובמראה המסתורי, ונגמר בשם. יום אחד בנימין הרצל הפך לבלקמור והחל להפיץ את הבשורה על פי ריצ׳י. כל ילד באר־שבעי שנגע בגיטרה ידע מי הגיטריסט הכי טוב בעולם. לתל־אביבים ולקיבוצניקים היה את ג'ימי פייג' מלד זפלין, לתושבי השכונות וילדי פלפל הארץ היה את בלקמור.
"הוא אנגלי, אבל תקשיב איך הוא מנגן, יש בו משהו כמונו - מרוקאי". אבוי אם היית מעז להגיד שמישהו מנגן בגיטרה יותר טוב מאלילו, הַשׁ וחלילה מלחלוק על דבריו. דעותיו, כמו פניו, נדמו כחקוקות בסלע. למרבה הפליאה, אף פעם לא ניסה ללמוד לנגן בגיטרה, "למה?" היה שואל ומצחקק "יש מישהו בעולם הזה שיכול לנגן יותר טוב ממנו?" והיה יוצא לסולו וירטואוזי על גיטרת אוויר.
חנויות התקליטים שפתח בעיר העתיקה, נדדו בגחמה פתאומית בין פסז' לפסז', עולות קומות, יורדות למרתפים, מסתתרות מהשמש - והתגלו אך ורק למיטיבים לשמוע. אם ראית נערים ונערות שטרם הפכו למבוגרים עם ראשי מכונות, או זרים מושלמים מחפשי משמעות, ידעת שהם הולכים אל עבר החנות של בלקמור. בימים שבהם מידע היה בעל ערך, ולנדיר עוד היתה משמעות מעבר לקליק נוסף במעוף העכבר, יכולת לאתגר את שגרת המדבר, למצוא איזה רעש שיגבר על רחש המפעל אצל בלקמור. החנות שלו היתה פתח לממד אחר. גם אם לא היה לו את שחיפשת, בלקמור ידע למצוא לך את מה שהיית צריך.
במקדש המלך, מוזיקה היתה דבר קדוש. באחד הימים נכנס לקוח תמים אל החנות. באגביות שלף משקית המשביר לצרכן תקליט של להקת פופ לוהטת וביקש משהו דומה. בלקמור לקח את התקליט בידיו, בחן אותו מכל צדדיו בחשדנות מהולה ברצון להקיא, ואז בבת אחת עלה בו הקבס, ותקף אותו הזעם המפורסם שלו: "אתה רואה את זה?" שאג אל הלקוח האומלל, "זה", ונעץ את אצבעו בעטיפה שוב ושוב בפסקנות, כמחפש ליצור חור נוסף בתקליט. "זה! לא!! מוזיקה!!!" צעק, ושילח את התקליט כצלחת מעופפת אל הרחוב הבאר־שבעי שבחוץ.
אלפי בני נוער מצאו בחנות שלו בית שני, מפלט מהרחוב שבחוץ. בדרכו העקשנית - עם ויכוחים, היעלבויות וגם השלמות - הוא גידל עשרות ואולי אף מאות מוזיקאים עם ההמלצות שנתן. גדי בן אלישע, אלכס פולק, יורם פויזנר, עדי הלל, מיכה הרשליקביץ׳, עדיאל אלגי - ואפילו האחים מאיר ואביתר בנאי.
בלקמור היהודי. הרצל בנימין אוחיון // צילום: דני בלר
בשנות שיאו נדמה היה כאיש היחיד בעיר שהעז למרוד בעריצות השמש. לא מתכופף או מרכין את ראשו בפניה, יוצר מציאות במקום שכמעט ואינה נמצאת. קורא תיגר על השממה כמחלקת אירועים של אדם אחד. גורר רמקולים לאורך רחובות העיר בעקשנות של עולי רגל. מקים במות, מבעיר עמודי תאורה ביד רמה ומכוון את הקונסולה בזרוע נטויה. רוכב ערבות חשמלי, מכשף נחשי מדבר, מביא הסערות עם להקות שירעישו לאורך כל הלילה השחור.
יכולת לנגן את המוזיקה שלך, כל עוד ניגנת מדי פעם איזה שיר של דיפ פרפל בשבילו. כשהתחילו התווים המוכרים לעלות כעשן מעל המים, לא היה מאושר ממנו. חיוך דק התפשט על פניו, והאור זהר מעורו כאילו היה הזרקור הכי חזק בעולם כולו.
בשנת 1991, כש"סגול כהה" הגיעו לישראל, נשמות טובות סידרו לו כניסה מאחורי הקלעים. שם פגש את אלילו בפעם הראשונה והאחרונה. כל היום עמד בלקמור מבאר שבע והביט בבלקמור הבריטי אוכל, משחק כדורגל ומתחמם. "נו, דיברת איתו?" תהיתי. "הוא מדבר אנגלית, אני לא, וחוץ מזה, מה יש לי לומר לו שהוא לא יודע כבר? העיקר לחצנו ידיים, אני נגעתי באצבעות שיצרו את הצלילים... זה מה שחשוב... אני מבסוט".
הזמנים השתנו והוא נשאר הילד בזמן. חנויות התקליטים קטנו לקומפקטיות הדיסקים, ואז התקטננו לקבצים מכווצים ברשת. עם כל יופיין הפרגמטי, ערים מרגישות חסרות לב בלי חנויות מוזיקה וספרים. בלקמור ניסה להסתגל, פתח אולפן, חדר חזרות, פאב הופעות, אך לילות בלקמור היו כבדים מנשוא. הסתבכויות גררו אותו מטה, החל לשתות את חייו לדעת, פעם אחר פעם הבטיח ש״בלקמור תמיד נופל ובלקמור קם״, אבל בכל פעם שמהלומות החיים, או גורמים מפוקפקים, הפילו אותו לרצפה, קם חבול יותר, ועדיין שב ואמר ״או שתהרוג אותי או שתזוז מהדרך".
לאט־לאט נמוג בלקמור אל החיים השקופים מהעין. אך בכל פעם שצליל גיטרות חשמליות יילל אל תוך הלילה הבאר־שבעי, היה מגיח כבדרך פלא מן החשיכה. עומד בצד עם פחית, ניזון מהחשמל והאנרגיה של לבבות רוקנרול צעירים.
כבר היו שמועות בעבר, ושוב שב והגיח. כשהבנתי שהפעם לא מדובר בעוד אחת מתקופות ההיעלמות שלו, התנגן בראשי סולו הגיטרה המייבב שמופיע לאחר השורה בשיר הישן של סגול כהה - ״אני איש עיוור, ועולמי חיוור, כשאיש עיוור בוכה, הו אלוהים, אין סיפור עצוב מזה״.
כשנפוצה הידיעה השבוע, התגובות גאו מכל קצות העולם. מוזיקאים, מהנדסות, פרופסורים ועיתונאיות, כולם עם סיפורי בלקמור כפי שנארגו בחייהם. כך, בהיעדרו, הוגדרו סוף כל סוף, חייו של בלקמור. מוסד תרבות של איש אחד ומיוחד, אור אפל בחשיכה, מפריח שממה חשמלי, חלוץ אמיתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו