"ברסי! ברסי! ברסי!" קראו ההמונים. התעוררתי מבולבלת, הם לא צעקו "ברסה!"? כך היה בימים כתיקונם, כשחופי תל אביב היו מלאים באנשים וזה לא היה מוזר, או כשהשומר שאל "יש נשק?" ולא "יש חום?". היה משהו כזה.
כשפרצה מגיפת הקורונה חזרנו לראות טלוויזיה. כלומר, חדשות, לא נטפליקס. כמו בימי האוטובוסים המתפוצצים, אז כתבות וכתבים מתנשפים שטפו את המסך שלנו עד שנגמרו הפיגועים. זה לא שלא קרו דברים חשובים או רעים מאז, אבל, איך לומר, איבדנו אמון. נדמה היה שהם ממשיכים עם הטון הצווחני גם כשאין סיבה. והתעייפנו להרגיש לחץ.
אבל אז הגיע 11/9 של כתבי הבריאות. כשקרה הדבר האמיתי בניו יורק לפני עשרים שנה והמטוס השני התנגש במגדל השני, הכתה בכולם ההכרה שזו לא תאונה. הייתי בארה"ב ורצנו למסכים "לראות מה קורה". הכתבים פשוט נאלמו. הם ישבו באולפן במשך שעות ולא ידעו מה לומר. כישראלית למודת פיגועים היה לי תסריט בראש של איך נראה שידור של פיגוע, ופתאום קלטתי שלאמריקנים אין מושג, זה לא בשגרת חייהם. שלושה ימים הם לא ידעו מה לומר, רק הנהנו בעיניים לחות כשראיינו פקידי ממשל ומומחי טרור, בזמן שמטוסו של הנשיא חג בשמיים בלי יעד. נעלמו השאלות הנוקבות כביכול של המראיינים, והקנטרנות הזחוחה התחלפה בתדהמה וזעזוע כנים.
זה קרה גם עם הקורונה. לאט חלחלה אלינו ההכרה שקורה משהו שלא ראינו, מגיפה עולמית, חוץ מלפרופ' "זו רק שפעת" כמובן. הדלקנו שוב את הטלוויזיה במהדורה המרכזית, מחפשים מידע ונחמה. בחודש הראשון הכתבים היו כמונו, אובדי עצות ונבוכים. בלי הטון המזויף של יודעי כל, אנשים רגילים שאין להם מושג ירוק. נוברים בסטטיסטיקות וגומאים בצימאון ראיונות עם רופאים ופקידי בריאות. נעלמו השאלות המתחכמות ונשארו תהיות ודאגה אמיתיות.
אלה שהחזיקו בבטחה בהגה האונייה המיטלטלת שלנו באותם ימי חרדה היו שלושה פקידי בריאות שהפכו בעל כורחם לגיבורי המסך והעשייה החדשים שלנו - משה בר סימן טוב בסגנונו הנינוח, סיגל סדצקי בהופעתה המרשימה ואיתמר גרוטו, חבר הנהלת ארגון הבריאות העולמי. אחרי נאומים מהוקצעים של ראש הממשלה ומדרשים חסידיים בפריים טיים משר הבריאות, חיכינו למוצא פיהם של המומחים שלנו, האנשים שאחראים על מערך הרפואה של ישראל. "יש היום פרק של ברסי וסדצקי?" שאלנו. בהינו טרוטי עיניים בהסבריהם על עקומות וריאגנטים, שמוחזרו אחר כך על ידי השדרנים. והרגשנו גאווה גדולה, בהם ובעצמנו, שיש לנו אנשים כאלה מוכשרים ומקצועיים להיתלות בהם ברגעי האימה.
מאז כבר חלפה האימה, והתברר שמספר הקורבנות לנפש בישראל הוא מהנמוכים בעולם. אנחנו נשמנו לרווחה, והכתבים שבו להחזיק סכין מפלסטיק בין השיניים ולנבור בכפייתיות אחר מחדלים ושערוריות. סגרנו את הטלוויזיה מרוצים. עשירית מהקורבנות בשבדיה (שבדיה!), מאית מניו יורק (אמריקה!). לא ייאמן. אמנם ישראל היא מדינה צעירה, אבל צפופה מאוד. יש את האנשים שתמיד יגידו "ניו זילנד עשתה את זה יותר טוב". ועדיין, רובנו רוצים להגיד תודה. תודה לסדצקי וגרוטו שנשארים איתנו, ותודה לברסי רגע לפני שהוא עוזב. תודה רבה ולהתראות.
ד"ר רונה יונה היא מרצה להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ובמכללת אורנים
גיבורי המסך החדשים שלנו
Load more...