"שכשאתה מפסיד ב-60-80 אלף קולות לעולם לא תדע מה הטה את הכף נגדך", כך מלינה אחת מיועצות הקמפיין של הילארי קלינטון ב-2016 בפרק הסיום של הסדרה המצויינת 'הילארי' על עלייתה ונפילתה של המועמדת שלעד תיזכר כזו שהפסידה לדונלד טראמפ.
חמישה חודשים לבחירות 2020, כשהצבא בכיכר לה-פאייט מחוץ לבית הלבן ומשבר הקורנה רחוק מסיום, אמריקה מעולם לא הייתה יותר כאובה, מקוטבת ומפולגת לשני מחנות. זהו רגע חשוב להזכר שבחירתו של טראמפ לא הייתה תוצר של אמירה סוחפת של הציבור האמריקאי על רצונו בכיוון חדש.
אלא בחירות שהסתיימו על חודם של חלקיקי אחוז במדינות המתנדנדות ובניגוד לקול הפופולרי. התובנה שבחירתו של המטיב הגדול של ישראל הייתה תוצר של נסיבות יוצאות דופן היא קריטית להבנת המצב בו אנו נמצאים בזירה האמריקאית.
מאז נבחר כנשיא, הרעיף על ישראל גיבוי בינלאומי בממדים היסטוריים ויישם צעדים יוצאי דופן שאיש במערכת הישראלית לא חשב שאפשריות: ההכרה בירושלים וההעברת השגרירות, ביטול הסכם הגרעין, ההכרה ברמת הגולן, הפסקת הסיוע לרשות הפלשתינית, ביטול המימון לאונר"א וסגירת הנציגות הפלסטינית בוושינגטון וכמובן תוכנית טראמפ.
האם כל המהלכים האלה או חלקם היו באים אל אוויר העולם לו הייתה נבחרת הילארי קלינטון כנשיאה? כנראה שלא, וסבירות גבוהה מאוד שאת מקומם הייתה תופסת המדיניות המזרח תיכונית המוכרת לטוב ולרע מעשרות השנים האחרונות בדגש על שמונה שנות ממשל אובמה.
כאמור, זהו לא תרגיל תאורטי ב"דלתות מסתובבות" אלא הצצה למציאות חלופית דרמטית, ממשית ומיידית למערכת היחסים שלנו עם הגדולה שבידידותינו. למרות שבסקרי הימים האחרונים חצה ביידן את סף החמישים אחוז והוא ראש בראש עם הנשיא ב'מדינות המתנדנדות', אין שום דרך לחזות את השפעת הקורנה ואירועי הימים האחרונים על תוצאות הבחירות, וקרוב לוודאי שיהיו צמודות מאוד עד הסוף.
ועדיין, עמדותיו של המועמד ביידן בענייננו עקביות ומוכרות ולמי שרצה תזכורת, קיבל אותה באחרונה בדבריו לתורמים יהודים עת חזר על מדיניות הממשל הקודם שסיפקה לנו שפע של משברים ורגעי מחלוקות.
אבל אלה רק החדשות הטובות. ביידן מייצג את המקסימום האפשרי שניתן להשיג כיום בשדה הדמוקרטי בהקשרי ישראל, וודאי בהשוואה לשחקנים שלילים מאוד בקצה ההשני של הסקאלה כמו ברני סנדרס, ראשידה טאליב, אילאן עומר ואחרים.
אולי בהשראת הבחירות המתקרבות, לאחר שנים של הכחשה ובאיחור גדול, סוף סוף מחלחלת ההבנה שיש לישראל בעיית דמוקרטים בארצות הברית. למרבה הצער, יש מי שמעדיפים לסכן את עתידנו ולהמר שבבית בשדרות פנסילווניה ישב תמיד ישב רפובליקאי.
כדי לתרץ את אי התמודדות עם האתגר, הם טוענים שזהו קרב אבוד ומוטב להשען על מסירותם של ידידי ישראל האוונגלים, שגם שם מתחוללים תהליכים מדאיגים. אלה תוצרי זיכרון קצר וירח הדבש בו אנו מצויים עם ממשל טראמפ וגם סטייה ממדיניותה המסורתית של ישראל, שיעלו לה בכאבי גמילה- מדיניים, בטחונים וכלכלים בלתי נסבלים, אם ינצח ג'ו ביידן בשלישי בנובמבר. ישראל לעולם תהיה קרון ברכבת האמריקאית ולא יכולה להרשות לעצמה שחילופים במושב הנהג יורידו אותה מהמסילה.
רבות דובר על מורכבותה של הממשלה החדשה. בניגוד לזירה הפנימית, בכל הקשור באמריקה, היא מייצרת הזדמנות אדירה להתחיל בתיקון היחסים עם הציבור הדמוקרטי. האג'נדה הזו ממתינה למנהיגות ישראלית בכירה שתרים את הכפפה.
היא תהיה חייבת לסחוף כוחות נוספים בחברה ובממשלה ולהוביל קמפיין חכם שיקרב אלינו ידידים ואוהבים שהתרחקו- בלי לטאטא את חילוקי הדעות מתחת לשטיח, ינהל שיח מכבד עם המסתייגים ויפעל בנחישות לקרוע את המרכז שמאל האמריקאי מזרועותיהם של השונאים, חלקם ממש אנטישמיים, שבחסות הקרע חותרים תחת הברית האסטרטגית בין שתי המדינות.
הצלחה במשימה תהווה תרומה משמעותית לביטחון הלאומי של ישראל ומורשת מובטחת של השר/שרה ל-Game Changer עם ארה"ב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו