צאו מהפוזיציה, יש היגיון בתוכנית המענקים

מאז הכריז ראש הממשלה נתניהו על מענקים כספיים שוויוניים לכלל אזרחי המדינה, גלי הביקורת תוקפים אותו ללא הפסקה. אין היגיון כלכלי, טוענים המבקרים, בחלוקת כספים בלא הבחנה, לא נכון לפזר שישה מיליארד שקלים ככה סתם בין מי שזקוקים להם יותר ובין מי שזקוקים להם פחות או אפילו בכלל לא. בהיעדר היגיון כלכלי, המסקנה הבלתי נמנעת של מתנגדי התוכנית היא שמדובר בדמי שתיקה שהממשלה מחלקת לנוכח אי־השקט הציבורי והמחאה התוססת.

אלא שיש היגיון כלכלי ברעיון המענקים השוויוניים, וכדי להבין אותו יש לזכור שבישראל קיימים שני סוגים של אי־שוויון: שוטף ומצטבר. אי־השוויון השוטף קשור בפערי הכנסות. ידוע לנו ששכר המינימום בישראל הוא 5,300 שקלים, השכר החציוני נטו הוא כ־6,500 שקלים והשכר הממוצע נטו הוא כ־9,000 שקלים. המשמעות היא שרוב השכירים בישראל, כ־70 אחוזים, מכניסים לבנק סכום שאינו מאפשר להם לסגור את החודש. אם נוסיף את מאות האלפים שנמצאים בחל"ת או מקבלים דמי אבטלה בגלל משבר הקורונה, רק נחזק את הטענה הזאת. אם נוסיף כעת את כל מאות אלפי העצמאים שמשבר הקורונה שבר את מטה לחמם, נחזק אותה כפליים.

אי־השוויון המצטבר נוגע לפערי העושר בישראל. במחקר שהתפרסם לפני כשנה ברבעון לכלכלה, בדקו מאור מילגרום וגלעד בר־לבב כיצד מתחלק העושר בישראל. מסקנתם היא ש"אי־השוויון בעושר בישראל גדול משמעותית מאי־השוויון בהכנסות. בעוד העשירון העליון מחזיק ב־27 אחוזים מתוך ההכנסה הלאומית, יש בידיו 51 אחוזים מהעושר. המאיון העליון של משקי הבית העשירים ביותר מחזיק ב־5.22 אחוזים מהעושר הלאומי, נתח השווה לחלקם בעושר של שבעת העשירונים התחתונים יחדיו". במילים פשוטות, לרוב המוחלט של האוכלוסייה בישראל אין כיסים עמוקים שיאפשרו לה לעבור את משבר הקורונה בשלום, גם אם שפר עליה מזלה והכנסתה החודשית ממוצעת.

ההיגיון הכלכלי של התוכנית יוצא מתוך ההנחה שהרוב המוחלט של האוכלוסייה בישראל זקוק למענקים, ולכן תוכנית שנותנת לכולם - נותנת את הרוב המוחלט למי שזקוקים לו באמת. הנתונים, כאמור, מלמדים שכמעט כולם זקוקים באמת לסיוע. המסקנה הזאת לא תשתנה אם נתחיל כעת לקבוע קריטריונים של הכנסה על פי שכר ועושר כדי להחליט מי צריך יותר ומי צריך פחות. רק המנגנון הביורוקרטי האדיר שהמדינה תפעיל כדי ליצור את רשימת הזכאים, יעלה הון רב בשעות עבודה ובמשאבים אחרים. נוסף על כך, הוא יאפשר לכלכלני אגף התקציבים באוצר לסבך את חישובי הזכאות ולהפוך את העברת הכספים למסורבלת ואיטית, אולי אפילו לעצור אותה לגמרי.

צריך גם לומר משהו על הדמוניזציה שאנו עושים לעשירונים העליונים בישראל. שלושת העשירונים העליונים משלמים כ־95 אחוזים מהיקף מסי ההכנסה הכוללים בישראל. העשירון העשירי מעביר לקופת המדינה לבדו כ־70 אחוזים מהיקף מסי ההכנסה. שיהיה ברור, עשירון 8 מרוויח כ־13 אלף שקלים ומעלה ברוטו; עשירון 9 מרוויח כ־18,700 שקלים ומעלה, ואילו עשירון 10 מרוויח כ־37 אלף שקלים ומעלה. מי שמבקר את תוכנית חלוקת המענקים טוען למעשה שמי שמכניס למדינה מסים, לא יהיה זכאי בפועל לקבל סיוע ממנה כאשר היא מבקשת לסייע לכל האוכלוסייה בזמן המשבר. לקחת מסים כן, אבל לקבל מענק לא. ואולי נקודה נוספת בהקשר זה: מחקרים מלמדים שבחברה הישראלית מי שמצבם הכלכלי מאפשר זאת, תורמים ביד רחבה לעמותות חברתיות ולארגוני צדקה במשך כל השנה, וכך יהיה גם עם כספי המענק.

דומה שהלך הרוח הציבורי והפוליטי נגד נתניהו גובר, וכולם מחפשים זווית נוחה להכות בו. אבל דווקא בשעת משבר אנו חייבים לבחון את החלטות הממשלה והעומד בראשה באופן ענייני.

ד"ר קותי שוהם הוא מרצה לפילוסופיה בתוכנית הרב־תחומית במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב