בשבועות האחרונים מזהירים מכל כיוון מהסתה לאלימות. האצבע המאשימה מופנית לימין ולראש הממשלה, שלטענת השמאל מלבים אווירה אלימה, בעיקר נגד המפגינים בבלפור. זה עשורים שהשמאל מוכיח את הימין על יצירת אקלים של אלימות. נסו פעם להסביר לאיש שמאל שגם במחנה שלו יש אלימות והסתה - הדברים יידחו אוטומטית על הסף. סימטריה? אין דבר כזה. בה בעת, מסביר השמאל הישראלי מעל כל במה כי הרשימה המשותפת היא חלק משמעותי מגוש השמאל, שותף לגיטימי לא רק לקואליציה, אלא לדרך הפוליטית. פנטזיות על אחמד טיבי כשר הבריאות ואיימן עודה כשר החינוך נעשו אופנתיות.
עכשיו דמיינו את הסצנה הבאה: יונה אברושמי, רוצחו של איש שלום עכשיו, אמיל גרינצווייג, משתחרר מהכלא ונישא על כתפיים בעצרות תמיכה המוניות. ח"כים מהליכוד, מהציונות הדתית ומש"ס נוהרים לשאת דברי כיבושין על "מאבקו והקרבתו" ומעלים לרשתות החברתיות את תמונותיהם חבוקים עימו.
זו תמונה מזוויעה ומוטרפת, ולשמחתנו - אין כזאת. אבל תמונה מקבילה של ח"כים ונכבדי ציבור העולים לרגל למסיבות שחרור של מחבלים, שרירה ונוכחת במלוא עוצמתה. אנשי הרשימה המשותפת לא מפספסים הזדמנות להביע את הערצתם ל"יונה אברושמים" של החברה הערבית. הם רצים להשתתף בקבלות פנים למחבלים, אנשים שניסו לרצוח ישראלים אחרים, לדקור ולחטוף חיילים, או סתם מרגלים.
הנה כמה דוגמאות למפגני הוקרה מעין אלה: שני תושבי אום אל־פחם, מחמוד ומחמד ג'בארין, רצחו פלשתיני שחשדו בו כמשת"פ של ישראל. הם ישבו עשרות שנים בכלא. השניים זכו לקבלות פנים המוניות בעירם. ח"כים מכל המפלגות הערביות עלו לחבק את מחמוד ג'בארין כשהשתחרר לפני כשנתיים, והוא דאג להסביר להם שהוא גאה במעשיו ושיש להמשיך את המאבק "עד הניצחון". סאמר סרסאווי ועלי עמריה, בדומה ליונה אברושמי, השליכו רימונים על אזרחים. הם אמנם הצליחו רק לפצוע ישראלים בפיגוע שביצעו בחיפה, אבל זה לא מנע בשנה שעברה מח"כים לתת להם את הכבוד על פועלם החבלני. לינה ג'רבוני סייעה לג'יהאד האסלאמי לבצע פיגועי התאבדות בישראל. כשהיא השתחררה ב־2017 ח"כים חיכו לה ביציאה מהכלא. אחר כך השתתפו בפסטיבל המוני לכבודה בעראבה. בחודש האחרון זכו שני אסירים ביטחוניים שתכננו לבצע פיגועי תופת, לאותות הוקרה מבל"ד. אף אחד מאותם משוחררים לא מתחרט על מעשיו. הם לא חוזרים לבתיהם אבלים וחפויי ראש. להפך, כולם גאים במעשיהם ומתקבלים כגיבורים לאומיים.
לא צריך לזלזל במילים מסוכנות של טיפוסי שוליים, אבל ההסתה האמיתית, הממוסדת, תלויה באקלים חברתי שמעודד אלימות, והאקלים הזה נוצר במופעי תמיכה והוקרה לטרוריסטים ולסייעניהם. כשח"כים ערבים ונציגי ציבור נוספים לוקחים חלק בהאדרת אנשים שבחרו בטרור ובאלימות, הם מעבירים מסר חד־משמעי לגבי אלימות פוליטית. שותפיהם הטבעיים לגוש, השמאל היהודי, מתחמקים ומעלימים עין; לא מגנים ולא מבקרים. אחרי הכל, כידוע, בלי המשותפת אין להם סיכוי לקואליציה.
ישי פרידמן הוא עורך "שביעי"
אז אתם אומרים שאין סימטריה
Load more...