ועידת חרטום, מודל 2020

בספטמבר 1967 בעקבות התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים, התכנסה בחרטום, בירת סודאן, ועידת פסגה של מנהיגי ערב לדון בתוצאות המלחמה. הוועידה נודעה בשלושת הלאווים שיצאו ממנה וששידרו לישראל ולעולם מסר של סרבנות ושל איבה: לא להכרה בישראל; לא למשא ומתן עימה; ולא לשלום עם ישראל.

מאז זרמו מים רבים בנהר הנילוס החוצה את העיר, וחרטום כבר איננה סמל לעוינות ולאיבה. בפברואר האחרון נפגשו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושליט סודאן, עבד אל־פתח אל־בורהאן, באנטבה, אוגנדה, והסכימו לקדם נורמליזציה של היחסים בין שתי המדינות. 

מוקדם להעריך האם יעלה בידי שר החוץ האמריקני, מייק פומפאו, המבקר בסודאן לאחר ביקורו בישראל, לצרף מדינה זו לרשימה המתארכת של מדינות ערביות הנכונות לנרמל את יחסיהן עם ישראל או אף לחתום עימה על הסכם שלום. אבל נראה שפריצת דרך ביחסי ישראל וסודאן היא בעיקרו של דבר שאלה של סבלנות ושל זמן.

לכל מדינה ערבית סדר יום משלה, ולפיכך יש להניח כי ההחלטה על כינון קשרים עם ישראל תתקבל בנפרד בידי כל מדינה ומדינה בעיתוי המתאים לה, בין שזו סודאן, מאוריטניה, מרוקו, בחריין או עומאן. אבל הכיוון ברור - נורמליזציה ושלום, העומדים בפני עצמם ואינם מותנים עוד בדבר, ודאי שלא בגחמות של הפלשתינים.

דומה שהאתגר לפתחן של ישראל ושל ארה"ב המסייעת בידה הוא בעיקר כיצד מוודאים שהשלם יהיה גדול יותר מסכום חלקיו, רוצה לומר, כיצד הופכים את מהלכי הנורמליזציה והשלום שמקדמת מול ישראל כל אחת ממדינות ערב בנפרד, למהלך כולל וסוחף שיביא לשינוי של ממש במציאות המזרח־תיכונית.

משום כך שב ועולה רעיון הוועידה האזורית שישדר, יותר מ־50 שנה לאחר שלושת הלאווים של ועידת חרטום, מסר ברור של פיוס ושלום וגם של התלכדות משותפת מול בעיותיו האמיתיות של האזור ובראשן כמובן האיום האיראני ליציבות ולשלום בכל רחבי המזרח התיכון.

לרעיון הוועידה יתרונות רבים, בעיקר בכל האמור בדיפלומטיה פומבית, אבל יש לו גם חסרונות שהרי העולם הערבי נעדר כיום אחדות, ובין המדינות השונות מתקיימת לא פעם תחרות ואף יריבות. מדינות שלום ותיקות דוגמת מצרים או ירדן אינן נלהבות להעניק בכירות ועדיפות למדינות שזה מקרוב הצטרפו למחנה השלום.

אבל כך או אחרת, את המנגינה הזו אי אפשר לעצור, וגם אם תהליך השלום ידע עליות ומורדות, רכבת השלום יצאה לדרך והיא עתידה להגיע מוקדם מן הצפוי ליעדה.