תיקון ישראלי, מתוך כבוד

יום הכיפורים, בוודאי בעת מגיפה, הוא יום נורא, ההזדמנות האחרונה שלנו לקרוע את גזר דיננו ולהמתיק אותו • עומדת בפנינו משימה עצומה: לבנות חברה שהיא בית לכל אחת ואחד מאיתנו

תש"פ לא תיזכר כשנה שבה היינו בגדולתנו. הגענו לשיאים של פילוג, ריחוק, הסתגרות שבטית והאשמה הדדית. יותר מדי ישראלים מצאו את עצמם מבינים את המשבר הפוליטי, הכלכלי והבריאותי במונחים מוחלטים, שהוכיחו בדיוק מה שחשבו מראש: החרדים והערבים אשמים בקורונה. העניים והמובטלים החדשים אשמים בפרזיטיות. השמאלנים בוגדים והימנים גנבו לנו את המדינה. 

למנהיגות הנבחרת, ולנתניהו בראשה, יש תפקיד מכריע במצב הנוכחי, אבל חייבים לומר ביושר: מדובר בתופעות גלובליות. כבר לפני שני עשורים תיאר פרופ' אורי רם את תהליכי שחיקת מדינת הלאום. הוא כינה אותם "גלוקליזציה". הגלובליציה הכלכלית מרופפת את הקשר הישראלי שלנו והופכת רבים מאיתנו ל"אוניברסליים". מצד שני, וכסוג של תגובה, אנחנו נאחזים בזהות בסיסית יותר כדי לשמר את הצורך הקהילתי שלנו. בניגוד לתיאוריות שמרניות על נייחים וניידים, אנחנו מבינים שלרוב מדובר באותם האנשים ממש. החיבור הישראלי נשחק. אני הרבה יותר מזרחי מסורתי משדרות, מאשר ישראלי. את הרבה יותר חרדית ליטאית מביתר עילית. הם הרבה יותר ערבים בדואים מרהט. מדובר באתגר אמיתי, שאי אפשר להשיב לו רק בסיסמאות על "אחדות" ובמעגלי שיח חוצי שבטים, עם כל הכבוד. זו המחלה. תפקידנו, כמנהיגות ומנהיגים, להציע תרופה.

מנהיגות צריכה לסמן דרך

הרב יונתן זקס, לשעבר הרב הראשי בבריטניה, מציע פתרון מעניין. הוא שואל איך אפשר לייצר חברה משותפת בעידן של הגירה ומחלוקות מכל סוג (אתניות, מגדריות, דתיות, לאומיות). הוא מתאר את הדרכים שבהן התמודד המערב עד כה עם שאלת החיים המשותפים. במאה ה־19 הדגש היה על "אירוח" זרים. יהודים, וקבוצות מהגרים נוספות, הוזמנו לחיות את חייהם במדינות המערב, אך נשארו אורחים. הגישה הזו קרסה ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, כאשר התברר שיש אורחים לא רצויים, גם כשגזר דין מוות מרחף על ראשם.

דרך שנייה היתה הדרך האמריקנית. ארה"ב הביאה לעולם את "כור ההיתוך". המוטו היה "מתוך רבים - אחד". התקווה שייווצר אמריקני, שמחבר וגובר על הזהויות הבסיסיות, כשלה. ארה"ב מחולקת שוב ושוב על פי צירים אתנו־דמוגרפיים, וה"רבים" שלה חזקים יותר מה"אחד".

בשנות ה־70 של המאה ה־20 צמחה גישת "רב־התרבותיות". הרב זקס מדמה אותה לבית מלון. לכל אחד המקום שלו, אבל מעט מאוד נשאר למרחב הציבורי. מדובר במודל שוויוני יותר, עם זכויות וחובות, אבל כזה שמחליש את תחושת הביתיות. כולם היו אמורים להרגיש בבית, אבל התברר שאף אחד לא מרגיש כך. ישראל של ימינו סובלת, במידה רבה, מהמחלה הזו. כולם מתלוננים שהם מופלים לרעה ומדוכאים. אפילו הקבוצה שנמצאת בשלטון, טוענת שוב ושוב: ה"אליטות" נגדנו. הפקידים, התקשורת, הפרקליטות, הם השולטים האמיתיים. יש לנו את השלטון הפורמלי, אבל אנחנו לא באמת בבית.

הרב זקס מציע פתרון: "הבית שנבנה יחדיו". מדובר בגישה ששמה את העתיד המשותף במרכז. אנחנו שונים ומגוונים, ולכן נוכל לבנות יחד חברה שלא יכולנו להקים אם היינו נפרדים. במידה מוגבלת, זו הגישה שהקימה את מדינת ישראל ויצרה דבק "ביחד" לשנים רבות, לחלקנו. 

בבנייה משותפת אנחנו לא אורחים, ולא שוהי בית מלון, אלא מי שמשתמשים בחומרי הגלם הקיימים, ובונים בעזרתם חברה משותפת באמת. מחקרים מראים שעשייה משותפת בונה חברה משותפת. תחשבו על זה. מה חיבר אתכם עם מי שסביבכם? עם בני המשפחה? בנות הזוג ובני הזוג? חברים? קהילה? לרוב, אלו יהיו תקופות שבהן יצרנו פרויקט משותף. בנינו בית, הבאנו ילדים לעולם, חווינו הורות מקבילה, הקמנו עסק או הלכנו יחד בחוצה ישראל. הרב זקס מציע שמה שעובד עלינו כיחידים וכקבוצות קטנות, יכול לעבוד גם לחברה שלמה. מנהיגות צריכה לסמן דרך ולהביא את חומרי הגלם הרוחניים והפיזיים, והחברה העתידית תהיה יצירה של הרוב הישראלי.

מדובר במצפן ראוי. אני רוצה להציע תנאי הכרחי לבניית עתיד משותף ראוי לשנים ארוכות. התנאי הזה עולה בהיר וחד ביום הכיפורים. תנאי בן 2,600 שנים לפחות: חיים בכבוד. הפטרת היום בישעיהו היא אגרוף בבטן של הצמים והקוראים לאל:

נ"ח, ה': הֲכָזֶה יִֽהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת... נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לה'׃

נ"ח, ו': הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים... וְכָל־מוֹטָה תְּנַתֵּֽקוּ׃

נ"ח, ז': הֲלוֹא פָרֹס לָֽרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים... תָּבִיא בָיִת. כִּֽי־תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּֽם׃

רצון האל איננו צומות ותפילות, כי אם חיים מתוקנים וקבלת אחריות של החברה לרעבים ולדלים בתוכה. 

להידמות לאל, כאדם

תארו לעצמכם כמה נפלא יהיה אם נציב לעצמנו יעד חדש כבסיס לחברה משותפת ומשגשגת. מהמקום הראשון והמזעזע בשיעורי העוני בעולם המערבי, נהיה מופת של צמצום עוני ותקומת דלי האמצעים. ממקום של הקמצנות הגדולה ביותר בתשלומי הקיום, נהפוך למדינה הנדיבה ביותר, לצד מגוון תוכניות להכשרה, לחינוך ולחיבור לשוק התעסוקה העתידי. ממקום של פערים אדירים נייצר שוויון הזדמנויות רחב. מהמקום של עיוורון לחיים בעוני ובמצוקה בקרבנו, נבנה דרך שמחבקת אותם להיות חלק מהחברה ונותנת הזדמנות אמיתית לשנות את מצבם.

הרב קובי וייס, מ"רבנים לזכויות אדם", מחדד את הקריאה. חיים בכבוד קשורים קשר הדוק לכבוד לצלם האלוקים. היהדות רואה את האדם כנזר הבריאה, ודורשת ממנו להידמות לאל. כאשר יש פגיעה בצלם האדם, יש פגיעה ברעיון הזה ובאל עצמו. חיים בכבוד היא הדרישה שחיי האדם יהיו בהתאם לכבוד האל־אדם שבו. 

יום הכיפורים, בוודאי בעת מגיפה, הוא יום נורא. זו ההזדמנות האחרונה שלנו לקרוע את גזר דיננו, ולהמתיק אותו. עומדת בפנינו משימה עצומה. לבנות חברה שהיא בית לכל אחת ואחד מאיתנו. ערבים ויהודים. גברים ונשים. חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים. עניים ובעלי אמצעים. תהא תשפ"א שנה של בניית מסלול לחברה כזו, שבבסיסה חיים בכבוד לכולנו.

חתימה טובה!

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו