אזור הדמדומים של החברה החרדית

הממונה על המאבק בקורונה בחברה החרדית, האלוף (מיל') רוני נומה, עדכן אמש כי כ־10,000 מתלמידי הישיבות לא מוכנים לעבור בדיקה, ולא ברור כמה חרדים נדבקו בנגיף וכמה צריכים לשהות בבידוד. הוא דיבר על עשרות אלפי חרדים שלא משתפים פעולה. "אין לנו שום שליטה עליהם", הזהיר נומה. 

אמר לי ידיד חילוני ש"לכם, החרדים, עוד נדמה לפעמים שהחיים מתנהלים בעיירה במזרח אירופה, שמצוות עשה היא לסדר את הפריץ הפולני. לא שמתם לב שעלינו ארצה, שאנחנו לא נמצאים עוד תחת שלטון זר? אתם עדיין חייבים לסדר את הפריץ, אפילו אם הוא החליף את השם שלו לאולמרט, פרס ונתניהו".

בימים כתיקונם יכולתי לקבל את ההסבר, להנהן בארשת חסרת אונים ולהמשיך הלאה, אבל כשחיי אדם תלויים מנגד, התפיסה הזו עתירת סיכונים. צודק נומה. כגנרל הוא מבין שדרוש מודיעין לקראת מבצע, אבל חלק מאיתנו הם בעצם "אנשי צללים". מכיוון שרובנו לא מתגייסים לצבא, יודעת עלינו המדינה מעט מאוד. גם בבגרותנו אין היא מסוגלת לאסוף עלינו נתונים. איננו מופיעים במאגרי המידע של המוסדות להשכלה גבוהה. במקומות העבודה הרגילים לא ראו את רובנו. לרבים מאיתנו אין כרטיסי אשראי, וחלקנו אינו מחזיק טלפון נייד מתקדם. מבחינת רשויות המס איננו שכירים, אך גם לא עצמאים. אנחנו פועלים באזור הדמדומים, ולרבים מאיתנו אין שום כוונה לצאת ממנו. במצב ביש זה מתקשה המדינה להגן על עצמה ומנהלת עם מנהיגי החרדים דו שיח של חירשים. 

משבר הקורונה חשף בעוצמה את אוזלת ידה של ההנהגה החרדית. בולט בהיעדרו המבוגר האחראי שיישב על המדוכה ויתווך בין פורעי החוק לבין שלטון החוק בישראל ויגרום להם לציית לו. המצב יוצא משליטה ואין מי שיבלום כשצריך. עדת החסידים נוהגת כאילו שלטון החוק לא חל בטריטוריה שלה, תלמידי הישיבות מתחכמים ומערימים על המשטרה ואנשי העדה החרדית אינם מכירים במוסדות המדינה, וכדי להצית תבערה על רקע ביולוגי, זקוקים אנשיה רק להיתר מהקב"ה, הנמצא בידיהם באופן קבוע. 

אל מול שתיקתה הרועמת של ההנהגה החרדית מתגלים בשעתם היפה, מתחת לפני השטח, גיבורים מזדמנים, מנהיגים מקומיים שמקבלים אחריות לקהילתם. ביום כיפור השתתפתי בתפילת נעילה בישיבת "יחווה דעת" השוכנת בהר נוף, שכונת מגוריי, בירושלים. 

בראש הישיבה עומד הרב דוד יוסף, חבר מועצת חכמי התורה, אשר קרא השבוע ללא מורא, תוך סיכון מעמדו ועקיפת סמכויות רבניות בכירות ובניגוד לקוד החרדי הפנימי, להתפלל מחוץ לבתי הכנסת ולהחמיר בהנחיות. נאה דרש ונאה קיים. מדי פעם הרים את עיניו מהסידור, קם והביט בנעשה סביבו, יצא לרחוב לוודא שכולם רחוקים זה מזה ועטויים מסיכה כהלכה. לא אפשר כניסה למי שאינו עוטה מסיכה, גער והתרה במי שכיסה למחצה. 

מבחינות מסוימות הרב יוסף דומה לנער ההולנדי שנעץ את אצבעו בסכר. גם הוא יודע, כנראה, שאצבע אחת לא תספיק כדי לעצור את השיטפון. הוא קול בודד שזועק וטובע בים של שתיקות קטלניות. נכון, אסור שתהיה אפליה בין הפגנות לתפילות, אבל עדיף להפסיד בוויכוח הזה מאשר להיות צודק ולסכן חיים. מי שהניף את נס המרד - עליו לדעת כי ידו לא רק עלולה לשפוך דם נקי, אלא היא זו שעשויה לשפוך את הדיו שבו ייחתמו גזירות הסגר הצפויות על השכונות החרדיות. 

ההתארגנות המקומית של מנהיגי הקהילה היא מודל להשראה, אבל ברירת מחדל. שלא תהיה טעות. לחרדים אין נשק או מדים, אבל הצבא שלהם לא פחות מאורגן וממושמע, והוא יידע להשליט סדר בין השורות. לו ירצו בכך, אין זו אגדה וכולם יתגייסו בחזית אחת נגד נגיף הקורונה, ובא לציון גואל. 

דוד זולדן הוא מחבר הספרים "חרדים לגורלם" ו"החרדים החדשים", חבר הוועדה לשוויון בנטל וממייסדי הנח"ל החרדי