לברון, ג'ורדן, נדאל ופדרר: הוויכוח על הגדול בכל הזמנים מנמיך את הספורט

השיח סביב ה־GOAT - ראשי תיבות של "הגדול בכל הזמנים" - גבר השבוע סביב הישגי לברון ג'יימס ורפאל נדאל • אלא שמדובר בוויכוח עצל, שמנמיך את הספורט לדיון אינסטגרמי חסר משמעות

בשנת 1992 רשמה לוני עלי, אשתו של המתאגרף מוחמד עלי, את שם החברה GOAT - ראשי התיבות באנגלית של "הגדול מכולם בכל הזמנים"ֿ (Greatest of All Times) - על מנת לכנס שם את כל זכויות היוצרים הקשורות לבעלה. עלי היה המתאגרף הסוחף, הכריזמטי והמפורסם ביותר שראה העולם. קרבותיו מול פורמן ופרייזר היו אירועים חברתיים־ספורטיביים מכוננים. האם יש סימן מובהק מכך לכך שעלי הוא ה־GOAT? 

סטטיסטיקה היא כלי מוגבל מאוד בדיון על הגדול מכולם. לברון ג'יימס // צילום: אי.פי.איי

מי שהיה, בין יתר תכונותיו, האוראטור הגדול ביותר בספורט - טבע מטבעות לשון בקצב המסחרר של אגרופיו. יש מוזיקולוגים שמגדירים את סגנון דיבורו הקצבי של עלי כראשית סגנון הראפ. אלא שהוא עצמו כבר לא היה מסוגל לדבר ב־1992, כתוצאה מנזקים מחרידים של ענף הספורט שבו עסק. ועדיין, בהברקה, הוא יצר ביטוי שחוזר על עצמו בערך כל 12 שניות בשידורי הספורט. 

כיום לא מסתיים אירוע ספורט מבלי ששאלת "העז" (Goat) עולה באוויר. דוגמה כפולה לכך קיבלנו השבוע: לברון ג'יימס זכה באליפות רביעית באן.בי.אי, ורפאל נדאל השתווה לרוג'ר פדרר בשיא של 20 זכיות בטורנירי גרנד סלאם בטניס. אלא שבעבר השאלה הזו לא היתה מרכזית. השיח היחיד שהזכיר במעט את העניין היה "פלה או מראדונה" סביב ימי מונדיאל. כיום לא מסתיים משחק של מסי מבלי להידרש לדיון ה־GOAT. 

אקדים ואומר: נדאל, לטעמי, הוא גדול הטניסאים שראיתי. מייקל ג'ורדן הוא גדול הספורטאים שאני זוכר. אני צעיר מכדי לזכור את קרבותיו של עלי או משחקיו של פלה, כמו גם ריצותיו של נורמי או ניצחונותיו של המתאבק הנודע דיאגורס בעת העתיקה. זה הדבר הבעייתי הראשון בדיר העיזים שאליו נקלענו: התעקשות של כל דור לכפות את טעמו על זמנים אחרים.

בין אסתטי להרואי

יש לי סימפטיה ללברון ג'יימס בדיון על הגדול בכל הזמנים. כי עד כמה שההתמודדות מול מיתוס שהתקבע היא קשה ממילא, במקרה של ג'יימס יש עובדה אחת פשוטה: הוא מעולם לא שיחק עם מייקל ג'ורדן על אותו מגרש.

רפאל נדאל, אחרי הזכייה בגרנד סלאם ה-20 בקריירה, השבוע // צילום: GettyImages

נדאל שיחק פעמים רבות מול פדרר ומול נובאק ג'וקוביץ' - התיש האחר בעדר. אנשים מעניקים משקל משלהם לתוצאות, אבל לפחות יש עניין אחד ברור: צפינו במשחקים, ראינו טניס אפי מצד כולם, והדיון מתנהל עם מידע אמיתי.

כששיחק, הותיר מייקל ג'ורדן אדמה חרוכה למתחריו. כשהוא לא משחק, הוא מעמיד מיתוס של שישה גמרים, שש אליפויות ושש פעמים השחקן המצטיין בגמר. זהו רף שכמעט כולם - אבל לא טים דאנקן - נכשלים בו במשוכות מוקדמות. כמו כן, הוא הותיר אחריו שובל של משחקים מצולמים שמשקפים מקרה נדיר. 

אם הטעם האנושי בספורט מתחלק לרוב בין האסתטי להרואי, האם אנשים מעדיפים את הכישרון או את רוח הלחימה? את נבחרת ברזיל או נבחרת איטליה? מייקל ג'ורדן באמת היה שניהם.

עניין התיעוד חשוב. רק לאחרונה צפינו בסדרה דוקומנטרית עוצרת נשימה, גורפת רייטינג וזוכת פרסים על גדולתו של מייקל ג'ורדן. אבל עליכם לדעת: ב"כל הזמנים" היו זמנים שלא צולמו. שלושה עשורים לפני ג'ורדן שיחק כדורסלן בשם ביל ראסל, שהוביל את בוסטון סלטיקס ל־11 אליפויות. אבל כמו פלה או הטניסאי רוד לייבר כמעט לא נותרו ממנו עדויות מצולמות. ג'ורדן צולם, ואנשים לא יוכלו לפטור את הסיפור כ"אגדות של זקנים". למרות שיופיע יום אחד טור ספורט שבו יצוין בהסתייגות: "אין לנו צילומים של ג'ורדן בתלת־ממד. אז קשה לדעת". 

מרעה פרוץ של סטטיסטיקה

החיפוש של אנשים אחרי "הוכחת זהב" סטטיסטית בשאלת הגדול מכולם הוא מכמיר לב. בעולם שבו נתוני מגיפות או נזקי אקלים מוכחשים, תוצאה של משחק ספורט בודד מכריעה שאלה אסתטית־ערכית. כי למרות ששאלת ה־GOAT של ענף כלשהו מעניינת יותר מהשאלה מי זכתה בגביע הנורבגי בכדורסל - יש הבדל משמעותי. אין ויכוח לגבי השאלה מי מחזיקת הגביע הנורבגי - "קונגסברג מיינרס" למקרה שלא עקבתם - אבל תואר "הגדול מכולם בכל הזמנים" אינו תואר אלא תיאור. 

סטטיסטיקה היא ממילא כלי מוגבל. במקרה שלברון ג'יימס ישתווה לשיא האליפויות של ג'ורדן, הוא בקושי יעבור את מחצית מספר האליפויות של ראסל. רוד לייבר זכה ב־11 "סלאמים", אבל נאלץ לא לשחק שבע שנים בטורנירים הללו בגלל מתחים של התקופה בין חובבנות למקצוענות.

ואם מספרי אליפויות הם עניין בעייתי, סטטיסטיקות של ביצוע הן מרעה פרוץ. השנה נקלעו בפלייאוף האן.בי.אי בממוצע 109.3 נקודות לקבוצה למשחק. בעונתו האחרונה של מייקל ג'ורדן בשיקגו, המספר עמד על 91.2 נקודות. עדיין ג'ורדן קלע אז בממוצע ואבסולוטית יותר מכל שחקן עם מספר משחקים משמעותי בפלייאוף האחרון. כבר רמזתי: קשה לטעון מול מייקל ג'ורדן. 

נדאל הוא בר המזל ולברון לא. כי גם אם דיון ה־GOAT בטניס לא יוכרע, לפחות הספרדי עשה צעד גדול לכיוון מעמד "השחקן הגבר שזכה בהכי הרבה תוארי גרנד סלאם", שזה עניין אובייקטיבי שכל טניסאי שואף אליו. הוא אפילו לא רחוק מסרינה וויליאמס, שעם 23 תארים כאלו לנשים מנסה להדביק את מרגרט קורט - השיאנית האבסולוטית עם 24 זכיות. אלא שזהו עוד ניפוח מופרך של התקשורת: 11 מזכיותיה של קורט היו באליפות אוסטרליה, שנהנית ממעמד טורניר "גרנד סלאם", אך בתקופתה של קורט היתה רק אליפות אוסטרליה, עם כ־25 אוסטרליות ו־6-5 מוזמנות מחו"ל.

כך שנראה שהדיון החמקמק לא עלה מדרגה השבוע. לברון ג'יימס - למרות תחרות הולכת וגדלה מצד כדורסלני הדור הבא - הוכיח שהוא עדיין השחקן הטוב בעולם. נדאל הוכיח שוב שאי אפשר לאיים עליו כלל בטורניר על משטח חימר. אלא שאנחנו יודעים זאת כבר עשר שנים בערך. 

כמעט 800 מילים ועוד לא הגעתי אל העניין הבעייתי באמת: ה־GOAT הוא ויכוח עצל, שמפספס לחלוטין את מהות הספורט. 

מהי המהות? בכדורסל, המהות היא שלברון פועל בתקופה שבה סגנון המשחק באן.בי.אי עובר מהאישי לקבוצתי. לברון, במידה רבה, עדיין מייצג את האינדיבידואליזם הג'ורדני. הפעם הוא שיחק גמר שקול מול יחידה קבוצתית - מיאמי היט - שיש להודות כי סבלה ממזל רע של פציעות. אבל זו נקודת שיווי המשקל כיום בכדורסל, וניצחונו של לברון שיקף ניצחון לסדר ישן בעולם משתנה. 

בדומה, ההיסטוריה המודרנית של טניס הגברים היא כזו: רוג'ר פדרר לקח את הענף אל רמות טכניות שלא נראו לפניו. רפאל נדאל, בסגנון יותר קומפקטי - דבק בחוזקותיו ובמהלך הקריירה הוסיף בזהירות אלמנטים - יצר רמה מנטלית שלא נראתה לפניו. נובאק ג'וקוביץ', במידה מסוימת, משלב בין השניים.

כך שהאם הייתי מתייחס ברצינות למבקר אמנות שפוטר את הדיון בפיקאסו וגויה במילים "פרנסיסקו די גויה - ללא שום ספק! - הוכיח בציור הזה שהוא ה־GOAT!"? כנראה שלא. 

אף על פי שגויה, יש להודות, כן צייר עיזים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו