רוב מוחץ של סקרי דעת הקהל מעניק בבחירות הקרובות ניצחון לביידן. האם אנו צפויים להפתעה חוזרת כפי שקרה בבחירות 2016, בעת שרוב הסקרים העניקו את הניצחון להילרי קלינטון? את התשובה יש לחפש במרכיב הבעייתי ביותר בסקרי דעת קהל באשר הם: כיצד להתייחס ולאמוד את משקלם של הנשאלים המסרבים בכלל לענות ואלה הטוענים כי "עדיין לא החליטולא יצביעו", או אחרים המצביעים על מפלגה שלישית, קיקיונית ככל שתהיה. ב-2016 משקלם של המסרביםלא החליטולא יצביעויצביעו לאחרים היה גבוה מאוד - כ-9%. "כאן קבור הכלב" לכישלון הקולוסאלי של הסוקרים דאז.
תיאוריית "ספירלת השתיקה" של החוקרת הגרמנית הידועה אליזבט נוימן, מדענית בתחום הפסיכולוגיה החברתית והתקשורת ההמונית, היא התשובה לפתרון תעלומת כישלון הסוקרים של 2016. אליזבט נוימן, מי שהייתה יועצתו הצמודה של הלמוט קוהל בשלוש מערכות בחירות שהשלימו 16 שנות כהונה, גילתה במחקריה על אודות ההשפעות הקוגניטיביות של תקשורת המונים, כי אמצעי התקשורת לא רק מסוגלים להבנות את המציאות לקהל הרחב, אלא גם ליצור מציאות חדשה. היא מצאה כי בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה, התקשורת הגרמנית, שנטתה שמאלה, יצרה מחד גיסא אחד אקלים פוליטי ורושם כי "השמאל מנצח בגדול", ומאידך גיסא ככל שמועד הבחירות התקרב והסקרים אותתו על שוויון בין הגושים, רבים מהימין נסוגו מתמיכתם הראשונית ויישרו קו עם השמאל: נבואה המגשימה את עצמה, שהיא למעשה מניפולציה של התקשורת, העובדת בד"כ על אנשים חלשים החוששים מהבעת דעות ובידוד רעיוניחברתי והרצון להצטרף "לקרון המנצחים".
החידוש המרענן במחקריה הוא כאמור "ספירלת השתיקה", דימוי המתאר את האופן שבו אמצעי התקשורת המוטים יוצרים מציאות חדשה אצל ההמונים. מצב שבו פרטים ויחידים החשופים לה חשים את הלך הרוח המנשב מהן, דבר המשפיע על נכונותם להביע את דעתם בחופשיות בפומבי, או באוזני הסוקרים - לכן הם נמנעים או משקרים לסוקרים היוצאים במחולות ומצלתיים לביסוס תחזיותיהם, אלא שברגע האמת בקלפי - מתגלה היחס האמיתי בין הרוב הדומם למיעוט הקולני. בנוסף, מחקרה הוכיח כי גברים צעירים ובני המעמד הבינוני-גבוה, נוטים יותר להביע את דעתם בגלוי ובפומבי, וכדאי לשים לב כי הצעירים בארה"ב תומכים בבירור בביידן, וכך גם נשים בנות המעמד הבינוני-גבוה.
מה לנו כי נרחיק לארה"ב ולגרמניה, יש לנו כאן לפחות שתי דוגמאות קלאסיות למערכות בחירות, שביכולתן להכניס שביב של תקווה ורוח במפרשיו של טראמפ; דוגמאות של סימביוזה בין התקשורת לסקרים והוכחה להתגשמותה של תאוריית "ספירלת השתיקה". בבחירות 1996 התקשורת התבשמה מסקרים חד משמעים כביכול, שצפו ניצחון של פרס על ביבי בהפרש 16%. בליל הבחירות ממש, פרשן ידוע שם של ערוץ 1 עוד הסביר כי ממקורות יודעי דבר מסתמן ניצחון ברור של הראשון, וזה הסתיים בניצחון של האחרון. הדבר חזר על עצמו אחד לאחד בבחירות 2015: התקשורת והסוקרים נטו באופן ברור לצד המפסיד, כאשר פרשן ידוע שם אחר בערוץ 10 מנסה להסביר באותות ומופתים למאזיניו, לאחר קבלת התוצאות הראשונות החד משמעיות, כי ניתן עדיין להקים ממשלה בראשות המפסידים.
בארה"ב ע"פ ממוצע הסקרים הארצי המעודכן ביותר כיום, אחוז המתלבטיםלא יודעים וכו' לעומת 2016 ירד מ-9% ל-6%, מה שמוכיח מחד שכיום יותר ויותר מצביעים אינם מתביישים להודות כי יצביעו לטראמפ, ומאידך דוחף יותר ויותר מצביעים להפסיק להתלבט ללכת לקלפי ולהצביע לביידן. חשוב יותר לשים לב לסקרים הצמודים מאוד (שברירי אחוז עד אחוזים בודדים) במדינות "המתנדנדות", שבהן אחוז המתלבטיםלא יודעים יכול לחרוץ את גורל הבחירות הארציות לכאן או לכאן: בפלורידה 4%, אוהיו 7%, צפון קרולינה 3%, אריזונה 5% ואיווה 7%.
נהירה גדולה של המתלבטיםלא יודעים לצד טראמפ, היא אפוא הסיכוי היחיד שנשאר לו בכדי לנצח. במלים אחרות, טראמפ עדיין יכול לקוות לטוב, או בלשונו של "הלוזר הנצחי" בפוליטיקה הישראלית, סקרים הם כמו בושם: ניתן להריח, להנות או לסבול מהם רק לכמה שעות. אחרית דבר, טראמפ עשויעלול (בהתאם להשקפתכם) עוד לנצח.
