עדיפות למשקי הבית ולעסקים הקטנים

ציפיות סטטיות - זו אחת הבעיות הקשות בהתנהלותנו הכלכלית ואולי גם בחיים בכלל. אנחנו נוטים להאמין שמה שהיה הוא שיהיה. במשך עשרות שנים האמנו שריבית ממוצעת של 3% בשנה היא מין יעד רצוי. חיינו בסביבת ריבית של 18% בשנה עד לפני חצי יובל, ואפילו ב-2008 חשבנו שריבית שנתית של 4% היא ריבית סבירה (ריבית פריים של 5.5%), אבל עכשיו אנחנו בטוחים שריבית הקרובה ל-0% היא זו שתשלוט מכאן ואילך לנצח. לכן, אולי כעת נראה לנו נכון ביותר לקחת ריבית פריים, שהיא כעת בשפל היסטורי, וליהנות ממנה לאורך חיי המשכנתה החדשה שלנו.

ובכן, ראוי לזכור - אין שום ערובה לכך שלא נחזור לסביבת ריבית גבוהה; אף אחד לא יכול לערוב לנו שלא נחזור לסביבת ריבית דו-ספרתית, ככל שזה נראה דמיוני כיום. 

ובכל זאת, האפשרות שניתנת לנו לבחור בחופשיות את מסלולי המשכנתה היא בהחלט רצויה. בנקים מרכזיים נוהגים למצוא את האיזון בהוראותיהם בין השמירה על האינטרס של הלווים לבין שמירה על יציבות הבנקים. אלא שראוי לעדכן גם את השיקולים הללו, ולהטות אותם לטובת הגנה על הלווים. לבנקים יש הרבה יותר אפשרויות להגן על עצמם מאשר ללווים, והסכנה הממשית יותר היא קריסה כלכלית של עסקים קטנים ומשקי בית, ולכן ראוי להעדיף אותם.