הוא בשנות הארבעים לחייו, חולה על גאדג'טים ומוצרים של אפל, "את כל התואר השני עשיתי על האייפד", הוא מצחקק, מנהל עסוק שמקפיד ללכת לחדר כושר, מעלה דופק בשעון ועוד דבר קטן - הוא חרדי. לא רבע עוף ולא חצי תפוח, חרדי מלא עזוז ואמונה, מאמין אדוק, שמקפיד על כל מצווה קלה כמסיכה.
ועדיין, מכיל את כל צדדיו וגאדג'טיו כחלק מחייו. תגידו יש מוזרים כאלו, תאמרו הוא לא מייצג, אבל הוא מכר ותיק, חי קיים וחרד מאוד ועל זה הוא רוצה לדבר.
לפי הלמות הדופק התקשורתי בשבוע החולף, נדמה שסוף־סוף נמצאו האשמים בכל בעיות החיים, היקום וכל השאר - החרדים. אלו שלא לומדים ושוב ושוב פותחים את הלימודים, מתקהלי חתונות מכחישות קורונה, שוברי חומות הערים האדומות שתורתם אומנותם, ואמונתם היא להכעיס את החילונים בכל נשימה ונשיפה.
"להגיד 'החרדים' זה בדיוק כמו לשים באותה סירה את החילונים של מרצ והחילונים מ'אם תרצו'", הוא מסביר, "כמו ההבדל בין תושבי רשפון לאופקים, אנחנו חברה רחבה, הרבה גוונים וסגנונות. אנחנו לא מקשה אחת, והאמירה הזו 'החרדים', יותר משהיא מדייקת, היא מצופפת את המחנה, גורמת לי להרגיש קרוב יותר דווקא לאלו שאני מתנגד להם מדי יום ביומו. אויב משותף תמיד מצופף את השורות, אבל לא רק אצלנו. איך אתה חושב שיאיר לפיד עושה את המנדטים שלו?"
לא במקרה משתרבב לפיד לשיחה. בעבר דיברנו רבות על סלידתו ממר יאיר ומיסטר יהיר, "האדמו"ר עם הג'ל" כמו שהוא קורא לו. "זה לא בגלל הרעיונות שלו, עם אלו יכולתי לחיות ועם חלקם תופתע, אני אפילו מסכים. אבל זו היהירות הזו שרוצה לחנך אותי מבלי לראות אותי בכלל. זו היהירות שחילונים כמוהו חוטאים בה, הם מתייחסים אלינו כאל תינוקות שנשבו".
"נו ברור, אתם התחלתם עם שבי התינוקות..." אני משיב לו אפיים.
צילום: אורן בן חקון
"אבל מאז החברה החרדית השתנתה רבות ואתם עדיין תקועים באותה נקודה", הוא משיב, "לך לבני ברק ותראה רחובות כמו אחרי שדה קרב, אבל לך לנתיבות, עיר חרדית של סושי טייק אוויי כשר למהדרין, ותראה שם חיים חרדיים אחרים לחלוטין".
אבל עדיין, אני מקשה, אתה לא יכול להתכחש לעובדה שזה מרגיש כאילו אתם שמים פס של תכלת על החברה החילונית.
"לא, לא מכחיש. יש בקרבנו גם כאלו, הם גם קולניים יותר. אבל על כל אחד כזה שאתה רואה יש הרבה יותר חרדים שקטים כמוני, אבל אותנו פחות רואים או שואלים, כי אנחנו בכל זאת חברה שונה. אני לא אתראיין לעיתון בשמי, ולא אדבר על כך בטלוויזיה.
"החברה החרדית אלופת העולם בפוקר. ככה זה כשאתה חי בחברה של אדמו"רים, ביקורת עמיתים בלתי פוסקת ומערכת ערבות הדדית שבה כולם תלויים אחד בשני. אתה לומד להחזיק את הקלפים קרוב לחזה ולהסתיר. אם איחשף בשמי, זה יקבע לאילו בתי ספר הילדים שלי יתקבלו, ואת איכות השידוך שלהם, לכן גם לא תראה אותנו יוצאים כנגד המיעוט הקולני בגלוי, זה מסוכן לי ולעתיד ילדיי מבחינתי".
אז מה אתה אומר, אני שואל אותו, שבשם הגיוון וההכלה, אתם תשתקו ואנחנו לנצח נאכל מרור וחרוסת מכם?
"ממש לא, אני יכול להבין את אלו שזועמים על חיי הסגר שנכפים על כולנו בגלל הפקרות של חסידים שוטים. ואם כבר חסידים, סע לערד ותראה איך הגורניקים מקפידים על התקנות באדיקות. אבל בימים שמרצ מפרסמת פוסט שאנטישמים היו נבוכים ממנו, ואיזה שוטר פורק את כל הזעם והתסכול של החברה הישראלית על ילד חרדי קטן, זה רע, ונראה רע מאוד, ומחזיר אחורה את תהליכי השינוי שהחברה החרדית עוברת מבפנים גם ככה. תנסו לראות מה קורה מעבר למסך הבערות והיהירות שלכם, תקבלו את זה שאנחנו שונים אבל תבינו שהחברה החרדית משתנה ומתגוונת ומתקרבת לחברה הישראלית יותר ויותר.
"לכן מצד אחד אני אומר, אל תוותרו על אכיפת חוקי המדינה, אבל לא רק בימי קורונה אלא כל השנה, זה חשוב שכן מי שמרגילים אותו שיש חוקים ויש חוכמעס, יחשוב שבסוף הכל חוכעמס. ומצד שני אל תכלילו את כולנו כשורפי מסיכות. אלו חבלי לידה, ואותם הכי קשה לקרוע. השינוי עמוק יותר משנראה, איך אמר האדמו"ר שלכם..."
שלנו? איזה אדמו"ר? "זה ששר 'תמיד הכי חשוך, לפני עלות השחר', גם הוא התייהר עלינו לא פעם, אבל בזה הוא צדק, ולזכותו ייאמר שהוא אף פעם לא שם ג'ל בשיער".
צילום: אורן בן חקון
***
כיכר הספורט - 200 ש"ח, פארק הרב עובדיה יוסף - 300 ש"ח, אלו המחירים הנקובים כדי לרכוש את האתרים המדוברים. אבל לפני שאתם מקפצים אל הגוגל הקרוב כאילי נדל"ן להוטים לגלות היכן נמצאות המציאות האלו, כדאי שתדעו, מדובר במחירים מיוחד לדימיונרים!
ואם אתם תוהים, מי אלה הדימיונרים האלו, ואיפה קונים רחובות במחירים כאלו, זה רק מפני שלא שיחקתם במשחק שמשגע את דימונה בשבועות האחרונים - "מי רוצה להיות דימיונר?"
שנת הקורונה עם כל סגריה ובידודיה עשתה שמות ורעות לחיינו, ובין היתר הלכה והתאדתה מחיינו חוויית המרקם הקהילתי. המפגשים האנושיים במכולת התחלפו בשליחים אלמוניים, ושיחות של יום חול ואבק השמש הומרו להקלדות וירטואליות. מתי נפגשנו ככה סתם, לגמרי במקרה עם אנשים החולקים איתנו את הזמן והמקום?
בערים קטנות אובדן החוויה הקהילתית מורגש מאוד. קהילת הורים צעירים בדימונה החליטה לעשות מעשה כדי לשמר ככל האפשר את מה שטרם אבד. יחד עם מרכז הצעירים של דימונה, נוצר משחק קופסה שנועד לחבר את הקהילות המקומיות דווקא בימים של סגר וריחוק חברתי. המשחק הופץ בחינם לתושבי העיר כדי לנתק קצת את העיניים מהמסכים, לתת מענה לשעות הפנאי המרובות בחיק המשפחה, ובעיקר לחזק את הגאווה המקומית. התוצאה - "מי רוצה להיות דימיונר?"
בעולם המסכים והפלייסטיישן, משחקי קופסה נראים כמו שריד מאלף אחר. לכן הוסיפו אנשי מרכז הצעירים שכבה חדשה למשחק - וירטואלית. אז אם אתם מזדמנים לדימונה ורואים דימונאים רצים עם הטלפון ביד במרוץ אחר מה שנראה כיצורים דמיוניים, דעו שמדובר במשחק עם מציאות רבודה בטווח הקילומטר. מציאות רבודה? קס קי סה זה?
צילום: עומרי ביטון
ובכן, זה העתיד. שכן אם ממילא אנו חווים את המציאות דרך הניידים, למה לא להוסיף גם יצורים קטנים וחביבים ופיסות מידע על השכונה שבה השחקנים רודפים אחר יצורים, ולהפוך את העיר עצמה לחלק ממשחק הקופסה. אגב, אפילו מתכנני המשחק הופתעו כשאחת המשחקות פנתה לתיאטרון דימונה וביקשה לדעת אם הם מכבדים את שובר ההנחה שקיבלה במשחק. אנשי התיאטרון זרמו עם החידוש, החליטו להפוך את הווירטואלי למציאותי והחלו לכבד את שוברי המשחק כאילו היו חלק מהמציאות.
אנו חיים בעולם ממוסך. הוא רווי עודף מודעות עם אילוז' לייפסטייל של פייקמריקה. מרחוק קל ללעוג ליזמות ה"פרובינציאלית" של אנשי דימונה שמתגעגעים לקהילה שלהם, ולגחך על המתלהבים ממשחק קופסה ישן במאה ה־21, אך די להביט במשפחות המשחקות יחד סביב השולחן, להקשיב לצהלות הילדים המתקוטטים ביניהם מי יזכה ברוב רחובות העיר ולגלות את מה שכל ציניקן זקן מגלה. בסוף צוחק מי שצוחק אחרון, אבל אם אין חברים או קהילה שישמעו את צלילו הבודד של הצחוק, אז על מי בדיוק הבדיחה?
