השבוע החולף גנז סופית את פרצי האופטימיות שנשמעו בישראל בשנה החולפת בנוגע לאיראן. כל מי שבנה על קריסת השלטון בטהרן או על שינוי האסטרטגיה שלו, נתקל במציאות הפוכה. איראן, כך נדמה, היתה בכל מקום: דוהרת לגרעין, מפעילה חוליות טרור בחו"ל, שולחת אמל"ח מתקדם לסוריה.
האירועים האלה אינם קשורים בהכרח זה בזה, אבל הם מעידים על הלך הרוח בטהרן. למרות הקורונה, ולמרות הסנקציות והמצב הכלכלי הקשה, איראן כאן, והיא כאן כדי להישאר. חצופה ומתריסה מתמיד, ונתונה בבולמוס של פעלתנות שמעורר דאגה רבה (ומוצדקת) בישראל.
זה התחיל בניסיון הפיגוע סמוך לשגרירות ישראל בדלהי. הביצוע עצמו היה אמנם חובבני יחסית, אבל אפשר שהוא מעיד על חזרה של איראן למגרש הטרור הבינלאומי. האיראנים שיחקו במגרש הזה לא מעט בעבר: מהפיגועים שהובילו (באמצעות חיזבאללה) בארגנטינה ב־1992 וב־1994, ועד לפיגועים שנכשלו (בכמה מדינות) ולזה שהצליח (בבורגס, שוב באמצעות חיזבאללה) בעשור שעבר, כנקמה על חיסול מדעני הגרעין שיוחס למוסד.
לאיראן יש תשתית טרור מרשימה ברחבי העולם. כוח קודס, שאחראי לה, נשען על המערך הדיפלומטי האיראני, ועל רשת של שלוחים. הפעילות הזאת הוקפאה לחלוטין לאחר עליית דאעש, שלוותה בגל טרור מהדהד ברחבי העולם. איראן – שנלחמה בדאעש בעיראק ובסוריה – לא רצתה להיתפס כמי שמשתמשת באותם הכלים של טרור, והחליטה על פסק זמן.
נראה שכעת טהרן חשה בטוחה מספיק לחדש את הפעילות הזאת. מדובר בשילוב של יצר נקמה, שטרם סופק, על חיסולו של פרויקטור הגרעין מוחסן פחריזאדה, באמונה שחילופי השלטון בוושינגטון מקנים לה חסינות יחסית, בתקווה שהעניין העולמי בקורונה יסיט את דעת הקהל ממעשיה, ובביטחון שלא ניתן יהיה לקשר בין המבצעים - שכירי חרב - למפעילים האיראנים שלהם.
הפיגוע הזה הוביל באופן טבעי להגברת הערנות סביב נציגויות ישראל ומתקנים יהודיים ברחבי העולם. באפריקה דווח על חשודים שנצפו אוספים מודיעין על שגרירויות ישראל, וגם על אלה של ארה"ב, איחוד האמירויות ובחריין. לאיראן יש חשבון פתוח גם איתן בעקבות חתימת "הסכמי אברהם" ופרץ הנורמליזציה שבא בעקבותיהם.
תחושה של חסינות
הפעילות בסוריה מטרידה עוד יותר. שלשום בלילה (בין רביעי לחמישי) דווח כי חיל האוויר תקף שוב בשדה התעופה של דמשק. כמה שעות קודם לכן דווח על שני מטוסי מטען איראניים שנחתו בשדה, ככל הנראה עם משלוח טרי של אמל"ח מתקדם. ניסיון העבר מלמד שהמטען נפרק מהמטוסים ומאוחסן במתחם סגור ושמור ששייך לאיראן בשטח שדה התעופה, לפני שהוא משוגר הלאה (למחסני משנה, לחיזבאללה או למיליציות השיעיות שפועלות בסוריה).
כמה שעות אחר כך תקפו המטוסים. מבחינת ישראל, עדיף לתקוף את האמל"ח כשהוא מרוכז במקום אחד, לפני שהוא מתפזר לדרכו. זה מבטיח לא רק השמדה מלאה ומונע אובדן קשר אפשרי עם חלק מהפריטים, אלא גם מעביר את המסר הקבוע: ישראל לא תאפשר העברת אמל"ח מתקדם או התבססות איראנית בסוריה.
יצר נקמה וביצוע חובבני. זירת הפיגוע בדלהי // צילום: אי.פי
כשסיים את תפקידו כשר הביטחון, טען נפתלי בנט שיש סימנים לכך שאיראן נסוגה מסוריה. לפרקים גם היה נדמה שזה נכון; איראן האטה את קצב המשלוחים, ולתקופה מסוימת גם חדלה משימוש בשדה התעופה של דמשק. זה קרה בעקבות לחץ כבד של הנשיא אסד, שהביע בפני טהרן מורת רוח מכך שהתקיפות הישראליות מקשות עליו, במאמציו לשקם את סוריה.
רצף התקיפות המיוחס לחיל האוויר בשבועות האחרונים מלמד שאיראן חזרה לפעילות מלאה, כולל בדמשק. היא אמנם נאלצת לגוון בניסיון לחמוק מתחת לרדאר הישראלי - לעיתים דרך האוויר (כמו השבוע), ולעיתים דרך היבשה (באמצעות התשתית שהיא מחזיקה בגבול סוריה־עיראק, שהותקפה באמצע החודש שעבר) - אבל השמחה על הרמת דגל לבן מצידה היתה גם במקרה הזה מוקדמת ומיותרת.
לתקיפה שלשום קדם שיגור של טיל נ"מ מצד חיזבאללה לעבר מל"ט של חיל האוויר, שהיה במשימת איסוף מודיעין בדרום לבנון. זה לא אירוע ראשון מסוגו, אבל נראה שהוא מעיד על הלך רוח דומה לזה ששורר בטהרן: ביטחון עצמי, ותחושה משמעותית של חסינות.
נכון לכתיבת שורות אלה (בחמישי בצהריים) ישראל לא הגיבה נגד חיזבאללה. "התגובה תבוא במקום ובזמן שנחליט", אמר גורם ביטחוני בכיר. האיום הזה נועד לאוזניים לבנוניות, אבל אי מימושו בהקדם עלול לפגוע בהרתעה. נשק נ"מ הוכרז בישראל כבר מזמן כ"שובר שוויון", ואסור לישראל להתרגל לכך שכלי הטיס של חיל האוויר שפועלים בלבנון (גם לטובת תקיפות בסוריה) יהיו מאוימים בקביעות.
הניסיון הלבנוני והעזתי מלמד שהרגלה כזאת מובילה לתיאבון גובר בצד השני (וחלילה, לנפגעים בצד הישראלי), וסופה בכך שישראל נדרשת להנחית מכה חזקה מכפי שתכננה - שעלולה להוביל להסלמה גדולה עוד יותר. אם אכן בצה"ל "רואים בחומרה רבה את האירוע", כפי שנטען מייד לאחריו, לא ברור מדוע מתמהמהים שם בהעברת המסר, גם במחיר של הסלמה נקודתית שתמנע תבערה גדולה יותר בהמשך.
הדאגה האמיתית
אבל הדאגה העיקרית של ישראל בהקשר האיראני לא מגיעה מהודו וגם לא מסוריה ומלבנון, אלא מאיראן עצמה. שר החוץ האמריקני החדש, טוני בלינקן, עשה השבוע לא מעט כותרות כשבישר בראיון לרשת NBC כי איראן נמצאת שבועות אחדים מצבירת די חומר מועשר שיאפשר לה לפרוץ אל הפצצה.
לא בטוח שהערכת בלינקן מקובלת על גורמי המודיעין בעולם, אבל המגמה ברורה. שורת ההפרות שביצעה איראן בחודשים האחרונים קירבה אותה מאוד לפצצה, והיא קרובה אליה היום יותר מכפי שהיתה ערב חתימת הסכם הגרעין ב־2015. שימוש איראן בצנטריפוגות חדשות מאפשר לה להעשיר כמויות גדולות יותר של אורניום במהירות רבה יותר. כבעבר, איראן אינה מעשירה עדיין אורניום לרמה צבאית הדרושה לפצצה, אך המהלכים שהיא עושה מקצרים משמעותית את דרכה לשם - לו תבחר בכך.
נדמה שבלינקן ביקש באזהרותיו להכשיר את הקרקע למגעים עם טהרן, ולהסביר את בהילותו של הממשל לחדש את ההסכם עימה. הלוגיקה שהוא השמיע דומה למדי לזאת שנשמעה גם ערב ההסכם הקודם: אם לא נעצור את איראן עכשיו בכלים דיפלומטיים ונשלול ממנה את היכולת שצברה ובכך נסיג אותה אחורה, נתעורר בוקר אחד ונגלה שאיחרנו את המועד.
בישראל חולקים על הגישה הזאת, ומשוכנעים שהדרך היחידה להרתיע את איראן היא להמשיך לדחוק אותה לפינה (באמצעות מדיניות ה"מקסימום לחץ" שעיקרה הסנקציות המשתקות על כלכלתה ועל בכיריה), ולהחזיק מולה מקל גדול בדמות איום תמידי על תקיפת אתריה הגרעיניים. צריך להודות שלא ברור עד כמה הגישה הזאת יעילה: איראן אמנם ספגה מכה כלכלית קשה, אבל גם הוכיחה יכולת הכלה מרשימה בזמן שחלף מאז פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין, ונחישות להתקדם לעבר היעדים שהציבה.
בהתחשב במדיניות האמריקנית ובהתנהלות האיראנית, ישראל חייבת לפעול במהירות. ההצהרות על חידוש אופציית התקיפה היו טובות לכותרות (וכתעודת ביטוח), אבל הן אינן מעשיות בשלב הזה, בוודאי לא כל עוד האמריקנים והאיראנים מקיימים דיאלוג.
בשונה מהנעשה בלבנון, ישראל צריכה לבחור כרגע בדיבורים עם הממשל החדש. זה לא יכול לקרות באמצעות נאומים מפוצצים, אלא רק בדיסקרטיות דיפלומטית. למרות הקרירות המופגנת שמפגין הנשיא ביידן כלפי רה"מ נתניהו, היחסים בין גורמי העבודה - במשרדי החוץ והביטחון, בצה"ל ובמוסד - הם מעולים ויכולים לשמש גשר לתקשורת בריאה, שבמסגרתה תעלה ישראל את דאגותיה והשגותיה בסוגיה האיראנית.
ההערכה בישראל היא שחזרה להסכם היא "עניין מוגמר", לא כי הממשל החדש חושב שזה הנושא החשוב בעולם, אלא כי הוא רוצה להסיר את כאב הראש הזה ולהתעסק בעניינים בוערים יותר, ובראשם הקורונה והכלכלה. מכאן שהקרב הישראלי לא צריך להתנהל על עצם ההסכם, אלא על אופיו: מה ייכלל בו ומה לא, מתוך הבנה שנתקשה לצאת עם מלוא תאוותנו בידינו.
ישראל אמנם השיגה לא מעט במאבקה בגרעין האיראני, כולל בשנה האחרונה, אבל היא תתקשה לטפל בו ולסכל אותו לבדה. את ההובלה בנושא היא צריכה להשאיר לאמריקנים, תוך התעקשות להמשיך להכות באיראן בכל החזיתות האחרות.
