״דעה קדומה היא נטל המבלבל את העבר, מאיים על העתיד והופך את ההווה לבלתי נגיש״, כתבה המשוררת האפרו־אמריקנית מאיה אנג'לו. השבוע צצו ממעבה מערות העבר החשוכות כמה מנושאי נטל הדעה הקדומה. אנשים המתקשים להתמודד עם שינויי העולם הרבגוני שבו אנו חיים. פרשן הספורט שגיא כהן אמר על שחקן הפועל באר שבע, "אולי לז'וזואה יש סעיף המחייב אותו להתאים לערכים ולהתנהגות המקומית". ההתנהגות המקומית שאליה התייחס כהן היתה ספק יריקה של שחקן הרכש הפורטוגלי על שחקן מכבי תל אביב.
להערה הזחוחה של כהן יש משמעות אחת - יריקות הן ״ערכים״ ו״התנהגות״ ייחודית רק לנו, הדרומיים. לאחר הסערה המובנת שהתחוללה, ניסה כהן להתנצל אך רק החמיר את מצבו, כשטען שלא התכוון במיוחד לבאר־שבעים ולדרומיים, אלא ״לכל מי שקופץ לו הפיוז״ בישראל באופן כללי, כלומר כל החשמלאים, אנשי הקצר, אנשי הרוק־ללא־רול המתעצבנים, ומייד פונים לירוק זעם בפני אחרים. למעשה, כל מי שלא בקבוצה המדומיינת שעונה לקריטריונים התרבותיים של הוד שגיאותו הכהן הגדול.
גוף האדם והחווה מייצר מדי יום בין 1,000 ל־2,000 מיליליטר רוק. לרוב, רוק הוא סימן לבריאות מצוינת, שכן אנו משתמשים בו כדי לעכל מזון, לנקות את הפה משאריות האוכל ולהילחם בבקטריות. מעניין שאוכל חריף במיוחד מעורר את בלוטות הרוק לפעילות ענפה ביותר. במקביל לפרשנות כדורגל אווילית, שגיא כהן עוסק גם בביקורת אוכל זחוחה ומתנשאת לא פחות בעיתון "הארץ". ואולי תחת בישול אורות האולפן הצטלבו לרגע תחומי הידע השגיאים בראשו, וההערה העילית על ערכים מקומיים היתה דרכו לקרוא לתרבות הרוק הדרומי, תרבות של זכאים לדרכון פורטוגלי עם חיבה מוגזמת לאוכל חריף.
צילום: דויד פרץ
לצערי, לא נראה לי שכהן מתוחכם מספיק לזה, אז אפשר לאמור ביידיש - בזאעת, ולעבור הלאה. אולם פליטת הפה מעניינת משום שהיא מאפשרת הצצה חושפנית אל מנגנוני הנפש של ״מתנשאים נאורים״. הם תמיד מתכוונים למשהו אחר שניתן לכבס במילים. הם פועלים תחת אצטלה שנטל הדעות הקדומות שלהם הוא אמת לאמיתה שכן הם בני תרבות, ומה שהם חונכו עליו הוא תרבות עילית שאליה הם משתייכים ולכן דבריהם נאמרים תמיד ללא שום היסוס, שכן הם תמיד שירת אמת צרופה כתורה. ולכן הם מדברים על קבוצות אחרות בהכללות של מלח גס ולא מבינים מה הבעיה עם משפטים כמו ״צריך להכריז מלחמה על הלהט"בים״, אופסי, סליחה, התכוונתי ״להכריז מלחמה על כל החרדים״, כפי שאמר השבוע גל אוחובסקי, עוד ״מתנשא נאור״ חשוך במיוחד.
יותר משצריך להתעצבן עליהם, צריך לראות ב״מתנשאים הנאורים״ תמרורי דרך מעבר שעבר ואיננו. הם רמצים עוממים של עידן אחר ומונוטיפי, אשר רואה ושופט את האחר רק דרך משקפת הבורות וההתנשאות האישית של המביט.
לפני שנים רבות עבדתי בחנות מוזיקה. בין לקוחות החנות היו מגוון ידוענים. כך גיליתי שניר לוי (נירו) חובב אופרות של ואגנר, ואילו ראש אמ״ן, בוגי יעלון, חובב מוזיקת דאנס (או שאולי הוא קנה את זה כמתנה לאחיינו - סטטיק?). יום אחד נקלע לחנות פרשן ספורט ידוע בנאורותו, ובעודו מדבר בנייד ביקש את עזרתי במציאת איזה דיסק. כנראה באותו יום שגיא היה הפרשן לאחר ארוחה חריפה במיוחד, שכן בעודו מדבר לא יכולתי שלא לראות ולחוש את נתזי רוקו עפים ונוחתים עלי מכל עבר. עדיין איני נוטר לו, שכן מי יודע, ״אולי יש בחוזה שלו איזה סעיף המחייב אותו להתאים את עצמו לערכים ולהתנהגות המקומית״ - ערכים של בני אדם ובנות חווה, לא משנה מאיזו עדה, חסרי נימוס, באשר הם.
***
משברים הם גם הזדמנויות, יגידו ברוקרים, קואצ׳רים וחובבי "משחקי הכס". בשנה שבה עולם התרבות הפך לעולם הדממה, גייסו אנשי התרבות בערד את מיקומם המרוחק ואת שלוות המדבר כדי להרחיב את תוכניות השהות (רזידנסי) הפועלות בעיר. הרעיון מיושם זה שנים רבות, אמנים מגיעים אל העיר לשהות בה תקופות זמן משתנות, בין שבוע לחצי שנה. הם מקבלים בית ושקט מהעיר כדי ליצור, ומצידם מחויבים ליצור את יצירתם בעיר ועם תושביה. שום קומיסאר תרבותי לא אומר לאמנים ליצור משהו שינכיח את העיר, אולם כל מי שמכיר אמני אמת, יודע שאין דרך שהם לא יושפעו מהמפגש הייחודי עם הזמן והמקום שבו הם שוהים, וכל מפגש כזה ינביט בתוכם יצירה שתִּרְאֶה ותַּרְאֶה את המקום.
צילום: דויד פרץ
על קצה מצוק עם נוף לאינסוף, בנה שמואל ״סאם״ מצליח את ביתו במדבר. כמאמין גדול במיחזור אסף סאם הרבה דברים שאנשים זרקו והשמיש אותם לחצר שנראית כלונה פארק מסרט ילדים מוזר. ״הכל היה רעיונות שלי, בניתי הכל לבד״, הוא מספר בגאווה. כשילדיו גדלו והבית התרוקן, רצה סאם לחוש בביתו חיים חדשים, עבר לגור ביחידת דיור והשאיל את ביתו עבור באי תוכנית השהות. ״רציתי שיוצרים מבחוץ יכירו את העיר, וזו היתה הזדמנות ממש טובה. קיבלתי הרבה מחמאות על הבית שבניתי, השתתפתי במפגשים שהיו עם האמנים. אחרי כל מפגש כזה התמלאתי שמחה ואושר. הבית היה מלא בצעירים, מוזיקה והשראה״.
בין האמנים ששהו בווילה בסגר הקורונה האחרון היו אנשי קבוצת התיאטרון של דליה שימקו ואנסמבל ציפורלה. גל פרידמן, מאנשי האנסמבל, מבהיר את מהות המפגש בין אמנות וזמן מדבר: ״החוויה בערד היתה מעוררת השראה. העיר מציעה כל כך הרבה אפשרויות ליצירה. בגדול, השגרה שלנו היא ליצור בסביבת עבודה שלא משתנה. האיום הכי גדול של יוצר יכול להיות שגרה, ולכן היציאה למקום כמו ערד היתה כל כך מעניינת. מדבר, עיר, אנרגיה וקצב כל כך שונים אפשרו לנו למלא מאגרי יצירה״.
המתחם נפתח גם למוזיקאים, והראפר ג׳ימבו ג׳יי מסביר את ייחודיות החוויה עבורו: ״תל אביב מאוד נכבתה ונכוותה בקורונה. כל מוסדות התרבות בה הפכו לפילים לבנים, כך שאתה רואה את הקורונה בעיניים. העיר צפופה וללא טעם. המרחבים הפתוחים הפכו להיות מצרך מבוקש.
"קיבלנו שבוע שהיה הזדמנות ליצור בתנאים שאין במקומות אחרים בארץ, מה שאמנים בדרך כלל מקבלים רק בשהות אמן בחו"ל. החלל עצמו הוא גם מאוד מיוחד ומפרה יצירתית. בשביל מישהו שמגיע ממרחבים עירוניים, השקט של בית על צוק במדבר, בלי טלוויזיה, הוא משהו מאוד יוצא דופן. העובדה שהמארח שלנו סאם התגורר סמוך לווילה בזמן השהות היתה מרעננת. זה אחרת מהחוויה המנוכרת של עבודה באולפן או חדר חזרות. התחברנו לעיר דרך האנשים, פתאום ראינו את ערד כמקום אטרקטיבי. השבוע הזה פתח לנו את כל החלק של העבודה בקורונה. זה היה זמן לחשוב מחוץ לאווירת המשבר, להיות בעולם מקביל״.
צילום: אורן עמית
השהות בווילה של סאם בחודשים האחרונים יצרה 12 קליפים של מוזיקאים ואנשי תיאטרון שיעלו ברשת תחת השם arad desert vibes, והקליפ של ג'ימבו ג'יי כבר זמן מה באתר הדיגיטל של "ישראל היום". חפשו אותם כדי להתרשם מהאחרות שנוצרה גם בתקופה מוזרה שכזו. נוסף על תוכנית הווילה, פועלות בעיר גם תוכניות שהות ארוכות טווח לאמנים בבית הסופר, תוכניות מיקרו שהות של כמה ימים, ובקרוב תוקם גם חממת אמנים נוספת יחד עם מפעל הפיס. אמנים ויוצרים חנוקי קורונה המבקשים מכונת הנשמה תרבותית, מוזמנים להגיש מועמדות לקבל זמן שהות בעולם אחר, לגמרי כאן, קרוב ויפה.
