מתקפה תקשורתית נגד תקציב הביטחון וזכויות הפנסיה של משרתי הקבע מתנהלת בימים אלו - ולא בפעם הראשונה. השנה הצטרף לתוקפים משה בר סימן טוב, שהיה עד לאחרונה מנכ"ל משרד הבריאות ובעברו פקיד בכיר באוצר. הוא חוזר וטוען כי אירועי השנה האחרונה צריכים ללמד עד כמה האיומים האזרחיים על מדינת ישראל גדולים יותר מהאיום הביטחוני. בהתאם, הוא תובע שינוי בסדר העדיפויות התקציבי.
כתבים כלכליים ופרשנים צבאיים שטחיים אוחזים בדיון הזה בשתי טענות מופרכות: הראשונה מסבירה כי האיומים הביטחוניים על מדינת ישראל פחתו, ולפיכך רצוי להקטין את תקציב הביטחון ואף לצמצם את סדר הכוחות של צה"ל. השנייה עוסקת בתנאי השכר של משרתי הקבע, מתמקדת בתנאי הפנסיה ומציגה את תנאי הפרישה כהטבה בלתי מוצדקת. המבקרים מזמינים למעשה את צה"ל למשפט הציבור, אלא שהציבור הרחב, אשר בשמו הם מתיימרים לדבר, מבין טוב מהם כי בזמן שהתעסקנו בעניינינו הפנימיים, האויבים הקרובים והרחוקים השתנו והתעצמו.
נכון שיש הסכמי שלום עם מצרים ועם ירדן, ובמהלך עשר שנות מלחמת האזרחים בסוריה האיום הצבאי מכיוון זה פחת משמעותית. אלא שבינתיים התהוו איומים חדשים. השינוי שהתחולל מחייב את צה"ל למענה חדש, ומזמין פירוש מחודש למושג "איום קיומי". צבא מצרים במלחמת העצמאות פלש לעומק מדינת ישראל, איים על תל אביב והציב איום קיומי. כוחות חמאס וחיזבאללה אינם בנויים כיום למהלך כזה, אבל הם מאיימים על תל אביב בדרך אחרת: באיום האש הרקטית על העורף הישראלי, עם מאות אלפי רקטות, ואיום הפשיטות של גדודי קומנדו לרוחב כל קו העימות לשם כיבוש יישובים סמוכי הגבול, דוגמת מטולה ושלומי.
בחסות מערך הגנה ערוך היטב מקו החזית ועד העומק, שואף האויב לפגוע קשות בכוחות ההתקפה של צה"ל ולמנוע סיום מהיר של המלחמה בניצחון ישראלי ובהכרעה ברורה. טועים לחשוב כי חיזבאללה וחמאס הם לא יותר מארגוני טרור, וכי האיום שלהם, על כל חומרתו, אינו מגיע לכדי איום קיומי. לכן הרמטכ"ל מיתג אותם בכינוי "צבאות טרור". המענה הנדרש מצה"ל לאיומים חדשים אלה מורכב יותר, וגם יקר פי כמה. ויש כמובן גם את האיום האיראני.
המבקרים מתיימרים להציל את "החברה האזרחית" מן העול המוטל עליה מ"תביעות השווא" של מערכת הביטחון. אלא שהציבור הרחב ישאל אותם - מה אתם בכלל יודעים על חייו של נגד ממוצע, על השכר הנמוך שלו, על עומס שעות העבודה ועל החרדה לעתידו, במיוחד בשנים הראשונות ללא קביעות? מה אתם יודעים על החברה שממנה מגיע משרת הקבע בדרגי העבודה, שעל פי רוב מתגורר בפריפריה? סביבתו, שמתמודדת עם מצוקות הפרנסה לא פחות מאחרים, רואה בו מקור גאווה ויודעת למה מגיע לו המעט שיש לו.
עשרות אלפי נגדים וקצינים נאמנים בדרג הזוטר ובדרגי הביניים ממש לא מקבלים מתנת חינם. המעט שהם מקבלים פשוט מגיע להם, וזו ממש אינה שאלה משפטית להכרעה בבג"ץ.
בשם צורכי החברה האזרחית מבקשים מבקרי תקציב הביטחון להסיט השקעות לחינוך, לבריאות ולרווחה. נקודת הייחוס שלהם היא מדינות מערב אירופה. אלא שלמדינות אלה, כולל גרמניה, כמעט כבר אין צבא. הן מתקיימות בביטחון יחסי רק בכוח החרב האמריקנית. בניגוד למגמות באירופה, עם ישראל ברובו הגדול עדיין מבין היטב מה שקבע בן־גוריון בסיום מלחמת העצמאות: "כל עוד לא תיתם סכנת מלחמה בעולם וגוי אל גוי יישא חרב, יהיה שומה עלינו להבטיח שלום המדינה בכוח הנשק הישראלי". טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
