חטא היוהרה: כשהימין האמריקני פתח את הדלת לקאמבק של השמאל

עבור המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, שנות ה־80 היו סיוט מתמשך. לא רק שהם הפסידו שלש מערכות בחירות רצופות לנשיאות. אלא שלמעשה הרפובליקנים ריסקו אותם: בשנת 1980 הרפובליקנים ניצחו 44 מדינות מתוך ה־50, בשנת 1984 הרפובליקנים לקחו 49 והדמוקרטים רק אחת, ובשנת 1988 הרפובליקנים ניצחו 40 מדינות. מדובר בשורה של ניצחונות גורפים ומוחצים, מה שמכונה "לנד סלייד" באמריקה. המצב היה כזה קטסטרופלי עד שהיו יועצים אסטרטגיים במפלגה הדמוקרטית שחשבו שהגיע סופה של המפלגה, ושככל הנראה הם לא יראו את הבית הלבן יותר אי פעם. 

עד כמה המצב היה חמור תעיד האנקדוטה הבאה: במהלך הפריימריז של 1988, שאלו את אחד היועצים הדמוקרטיים מי המועמד המועדף עליו מבין המועמדים בפריימריז. כשהוא נקב בשמו של מייקל דוקאקיס, שאלו אותו "כי יש לו סיכוי לנצח את הנשיאות"? היועץ השיב, במרמור: "לא, כי יש לו סיכוי לנצח את מדינת הבית שלו".  עד כדי כך גבר הייאוש. 

אפילו לפני שנות ה־80, מצבם של הדמוקרטים לא היה מזהיר. במשך כל 24 השנים שבין שנת 1968 לשנת 1992 כיהנו באמריקה נשיאים רפובליקנים, מלבד הנשיאות של ג'ימי קרטר בשנים 1977-1981. 

על הרקע המשבר הפוליטי העמוק שפקד את השמאל האמריקני, ניצחונו של ביל קלינטון בשנת 1992 הוא חשוב ודרמטי. באותה מערכת בחירות התמודד בצד הרפובליקני ג'ורג' בוש האב, שרץ לכהונה שניה ובצד הדמוקרטי ביל קלינטון. אבל היה גם מועמד שלישי: רוס פרו, מועמד "עצמאי" שבדעותיו נטה לימין אך רץ נגד הרפובליקנים. תוצאות הבחירות מלמדות שהריצה העצמאית של פרו פגעה בעיקר בימין: קלינטון קיבל 43 אחוזים מהקולות, בוש 37 אחוז, ופרו 19 אחוז. בדיעבד יועצי הקמפיין הן של בוש והן של קלינטון הודו בכך שאפקט פרו סייע לקלינטון, פגע בבוש והיה אחד הגורמים המשמעותיים ביותר בתוצאת הבחירות. 

שנת 1992 הייתה ללא ספק מהפך דרמטי באמריקה. ב־28 השנים שחלפו מאז, הדמוקרטים ניצחו ברוב מערכות הבחירות, והרפובליקנים הצליחו רק פעם אחת, בשנת 2004, להשיג רוב קולות בקרב כלל המצביעים. שאר ניצחונויהם – וזה של טראמפ במיוחד - נבעו משיטת האלקטורים המדינתית, אך ללא אחיזה ברוב האבסולוטי של הקולות. במבט לאחור קשה שלא לראות בשנת 1992 את המפנה שהוביל לתחייה של השמאל באמריקה ברמה הפוליטית־לאומית. 

למרות השוני המשמעותי בשיטת הבחירות ובתרבות הפוליטית, ישנם מספר קווי דמיון בין מה שהתרחש ב־1992 באמריקה למה שקורה היום בישראל. ראשית, באותו זמן בארה"ב, כמו היום בישראל, רוב המצביעים היו ימניים־שמרניים; שנית, מועמד שלא היה לו סיכוי כלל וכלל התעקש להישאר במירוץ בשל איבה אישית כלפי הנשיא המכהן ולא רק בשל פערים עקרוניים; שלישי, כמו בישראל היום וגם בארה"ב אז, השמאל היה מיובש אחרי שנים ארוכות במדבר הפוליטי ללא אופק.

מי שהושיע אז את השמאל האמריקני היו דווקא האמביציות והשנאות של איש ימין. האם זה עומד לקרות גם פה?