מהו ניצחון?

עברו יותר משבועיים מאז השבת השחורה, מאז הטבח הגדול ביותר בהיסטוריית המדינה, מאז הבטיחו מעל כל במה שאנחנו נשמיד את חמאס. שבועיים וחצי של התגייסות אזרחית מדהימה, של דמעות ושיברון לב, שבועיים וחצי של הלם.

והגיע הזמן לדרוש מהמובילים של המערכה תשובות ציבוריות לא רק על מה שהיה, אלא בעיקר על מה שיהיה. מהו ניצחון? מהי המטרה?

אני שומעת את הגמגומים, ובעיניי אני רואה עוד סבב שבסופו ישוחררו החטופים, חלקם או רובם, בתמורה למחבלים ולהפסקת המערכה.

את 1,400 הנטבחים אנחנו נידרש להכיל תמורת שקט. כאילו לא היה בארי, לא היתה אופקים, לא היה ניר עוז. יסבירו שכדי לא להדליק את החזית הצפונית (המבעבעת), חייבים להפסיק את הלחימה. יסבירו שהעולם יהיה איתנו אם רק נדע להכיל ולהתמודד.

אין לי טרוניות מדוע לא נכנסים מייד למערכה קרקעית. היא יכולה לחכות בסבלנות ואיתה גם אנחנו, עד שנכתוש את רצועת עזה מהאוויר, לפני שמכניסים לשם את טובי בנינו. אבל בבקשה, רק לא עוד סבב. "חרבות ברזל" לא יכולה להיות "צוק איתן", "שומר החומות" או "עופרת יצוקה". הארץ לא יכולה לשקוט כמה שנים, ואז לחטוף רצח אכזרי של מאות ואלפים. לא הנרצחים הללו ישברו את רוח של העם המדהים הזה, אלא הנהגה מבולבלת ומגמגמת.

רק לא עוד סבב. רק אל תמכרו לנו סיסמאות על חמאס שמורתע, שחטף את המכה הגדולה בתולדותיו, שיהיה לו קשה להשתקם, שרצועת עזה בהלם. אל תמכרו אשליות שחיזבאללה מסתכל על עזה וחושב פעמיים.

כל כך רצינו להאמין שחמאס מורתע, שהדולרים מקטאר עובדים ושהפועלים שנכנסים מעזה מונעים עוד סבב. לא עוד. אנחנו לא מאמינים לכם, שבענו מסיסמאות ומאשליות.

מובילי המערכה חייבים להגדיר יעדים. מה יוגדר ניצחון? שנצליח להביא את אבו מאזן לתוככי עזה על דם בנינו ובנותינו? אותו אבו מאזן שבקושי מחזיק מעמד וסובל מלגיטימציה מעורערת גם ביהודה ושומרון? אותו אבו מאזן שמשלם משכורות לרוצחים, גם חמאסניקים? אותו אבו מאזן שבעצמו רוקד טנגו עם האידיאולוגיה הנאצית? אותו אתם רוצים להביא לשלוט בעזה? משם יבוא ה"שקט"?

בינתיים, שר הביטחון גלנט מבהיר מעל כל במה "רק לא עזה". ובכן, יכול להיות שאין לך ברירה.

המודל של יהודה ושומרון, שם יש התיישבות ונוכחות צבאית ומודיעינית תמידית, הוכיח את עצמו הרבה יותר ממודל ההתנתקות המדמם של רצועת עזה. הוא לא מושלם, גם שם יש הרבה מה לשפר, אבל הוא הוכיח את עצמו, גם ציונית וגם ביטחונית. ולכן הגדרת היעד לא יכולה להיות שקט ועוד חומה. היא גם לא יכולה להיות הרשות הפלשתינית, כי זו משענת קנה רצוץ ואויב בפני עצמו. השליטה שלנו בשטח היא הכרחית כדי לתת ביטחון לתושבים שלנו. וכן, המחיר חייב להיות גם טריטוריאלי, לא רק צבאי.

רק לא עוד סבב. רק אל תמכרו לנו סיסמאות על חמאס שמורתע, שחטף את המכה הגדולה בתולדותיו, שיהיה לו קשה להשתקם, שרצועת עזה בהלם. אל תמכרו אשליות שחיזבאללה מסתכל על עזה וחושב פעמיים

בראש ובראשונה, הקמתם של יישובי התוחמת הצפונית מחדש - ניסנית, אלי סיני ודוגית, אותם שלושה יישובים פורחים שנעקרו ונהרסו באבחת התנתקות, ועל הריסותיהם הוקמו שדות משגרי רקטות. יש פה אמירה ציונית וביטחונית כאחד. יש בעל בית, והוא אנחנו. חזרנו.

כבר שבועיים שאני לא מצליחה לכתוב. המילים שוקעות, המחשבות מתערבלות, הסיפורים, התמונות, ההתגייסות הלאומית, כל אלה סתמו לי את המקלדת. המלחמה האמיתית שפרצה באמצע מלחמת הכל בכל שניהלנו כולנו לפני השבת השחורה, גרמה לי לידום. בינתיים, התרכזתי בעשייה למען חיילים ואזרחים, וגם בלהיות מגן אנושי, אמא לארבעה כשהאיש במילואים. את החשבונות עם מי שהביא אותנו לקטסטרופה עוד נעשה, את התחקורים, הטעויות הטקטיות והאסטרטגיות, את הקונספציה - על הכל עוד נדבר.

אבל עכשיו מתרכזים בניצחון, יש אויב לנצח. רק אנא, הגדירו מהו ניצחון.