הדיון בעילת הסבירות בביהמ"ש העליון הוכתר כחגיגה דמוקרטית. ועם זאת, ניכר היה ש"העם" או "הריבון" אינו חלק ממנה.
בלהטוטנות (או מניפולטיביות) מתואמת להפליא מגילת העצמאות החליפה את "העם" כמקור הסמכות הבלעדי לכל חקיקה של הכנסת. השופטים, כמו אהרן ברק במאמר שפרסם רק יומיים לפני הדיון, מחייבים אותנו להעניק תוקף משפטי למסמך שנכתב עוד לפני שהיו פה מזרחים, ושנחתם על ידי 37 אנשים - מהם שתי נשים, שניים שאינם יוצאי אירופה, ארבעה חרדים ואפס ערבים. באותה המידה הם דורשים שנקבל אותם עצמם כמגדלור מוסרי. לא משנה העובדה שאז, כמו היום, מי שקובעים את הנורמות המוסריות הם בעיקר גברים אשכנזים חילונים וכמה נשים אשכנזיות.
האישה המזרחית הראשונה שנתפסה ראויה לשבת בהיכל, גילה כנפי־שטייניץ, מונתה רק ב־2022 ושתקה במהלך כל הדיון. הדיון המשודר חשף בפני הציבור לא רק את עמדותיהם של השופטים וטעימות מאישיותם, אלא גם את מהלך העניינים בעליון. על אף הרכבם ההומוגני והעובדה שהם עוסקים בעיקר בעתירות של המילייה האשכנזי והשמאלי, שופטי העליון לקחו לעצמם באופן טבעי את האפוטרופסות על כלל הציבורים במדינה. בניגוד לשתיקתם המתמשכת בסוגיות חברתיות של אפליה ואי־שוויון בחברה היהודית - הפעם האמירה החברתית שלהם היתה ברורה: אנחנו בעלי הבית. גם אם אנחנו אשכנזים אליטיסטים, אנחנו עושים את הכל בשבילכם.
"אין דבר כזה 'אזרח קטן'", אמרה בדיון השופטת חיות לטוען של תנועת "אומץ", שייצג לדבריו את האזרח הקטן, "אפילו ילדים הם לא קטנים", סיכמה בדידקטיות. אלא שהאזרח הפשוט נעדר מהדיון. באופן אבסורדי, בית המשפט שנלחם עבור האינטרס הציבורי מכחיש באותה הנשימה את קיומו של הציבור, את רצונותיו ואת צרכיו. לכאורה הוא מייצג את רצון הציבור, אבל לא את רצון הבוחר. הוא לא מוזכר, וגם לא 64 המנדטים שבחרו בממשלה הנוכחית. כך הלגיטימיות הציבורית, שאמורה להיות מקור העוצמה של בג"ץ, הופכת חסרת משמעות. אך יותר מכך, יש ניסיון לטשטש את רעיון העם כדי לקודד אותו מחדש. "'עם' זה מושג אמורפי", אמר בדיון השופט אלכס שטיין.
לבסוף, הדיון מתנקז לשאלה של אמון בנבחרי הציבור מול אמון במערכת המשפט. לכן, הציבור נזקק להגנה לא רק מהחלטות בלתי סבירות של הממשלה ושריה אלא גם מהחלטות בלתי סבירות של בית המשפט. דוגמה טובה להחלטה כזאת היא הקפאת תלושי המזון יומיים לפני החג (החל מהשנה הבאה) לעם האמורפי שחוגג את החג האמורפי.
הליברליות והקדמה של בית המשפט העליון הן לא יותר מהצגה. החלוקה הברורה של שופט אשכנזי־שפוט מזרחי עדיין קיימת, אבל מוכחשת. מוכחש גם עצם קיומם של המזרחים, ואפילו קיומו של העם עצמו.
באופן אבסורדי, בית המשפט שנלחם עבור האינטרס הציבורי מכחיש באותה הנשימה את קיומו של הציבור, את רצונותיו ואת צרכיו. לכאורה הוא מייצג את רצון הציבור, אבל לא את רצון הבוחר
אפשר לומר שההתכחשות בחברה בישראל היא מגמה, ואף מדיניות, שקיימת ביחס לנושאים רבים. למשל, כפי שמציינת המשפטנית והחוקרת פרופ' יפעת ביטון, מערכת המשפט נמנעה לאורך השנים מעיסוק מפורש במזרחיות, אפילו במקרים של אפליית מזרחים על רקע זהותם. במקום זאת היא פנתה לעילות טכניות ופורמליות, כמו סבירות, שרירותיות וסמכות, ולא אפשרה התפתחות של פסיקה בנוגע לגזענות או חוסר שוויון כלפי מזרחים. כך הבעיות נותרות ללא מענה, וגרוע מכך - מוכחשות.
במכתב הפתוח שפרסמה כבוד הנשיאה חיות כמענה לשר דוד אמסלם, לפני כשנה וחצי, היא אפילו לא טרחה להתייחס לטענות על אפליה או תת־ייצוג של מזרחים. להפך, היא התאימה את עצמה למדיניות המתמשכת של מערכת המשפט: מחיקת המזרחיות ויצירת שוויון מדומה בין כלל היהודים במדינה. בדיון בשבוע שעבר התרעמה חיות על הטענה של שמחה רוטמן, שלפיה השופטים נלחמים בין היתר על כבודם ומעמדם. "חבל שאדוני גולש למושגים של כבוד", היא נזפה בו.
מאוחר יותר הבחנתי שהכיסא שלה ניצב גבוה מעל לכל השאר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו