"I like trains" הוא אחד המשפטים המפורסמים של שלדון קופר, הדמות של הפיזיקאי החנון מ"המפץ הגדול". גם אני, כחנון תחבורה מדופלם, חותם על המשפט הזה - אני אוהב רכבות.
יום שישי היה יום חג עבורי. קמתי מוקדם ונסעתי לבת ים כדי לחזות בפלא, שהוא הקו האדום של הרכבת הקלה בתל אביב. היה צפוף ומגניב, מאות אנשים הצטופפו בקרונות, וכבר בתחנה הרביעית בבת ים בקושי היה מקום. תושבי מטרופולין תל אביב חיכו שנים ארוכות כדי לחזות ברכבת.
לקראת כניסת השבת הגיעו מפגינים כדי לקלקל מעט את החגיגות, ואזקו את עצמם לקרונות באזיקים פרוותיים בצבע ורוד. גם אני, כידוע, אוהב רכבות, אבל לא עד כדי כך. מדוע אזקו חבריי המטרוסקסואלים את עצמם לרכבת? התברר שזה במחאה על אי־פתיחת הרכבת בשבת.
מלחמות השבת קיימות עוד מלפני קום המדינה, וכדי לסיימן, אנחנו צריכים להבין תחילה את סוג השחקנים במשחק הפוליטי הזה. משני הצדדים יש שחקנים טובים ושחקנים רעים. שחקן טוב הוא שחקן רציונלי, שינסה להשיג את מטרתו תוך גרימת נזק מינימלי לצד השני; שחקן רע ינסה לגרום מקסימום נזק לצד השני, תוך כדי שהוא שוכח בכלל מה היתה מטרתו העיקרית.
כשחברי כנסת מעלים את חוק יסוד: לימוד תורה חסר הסיכוי, למשל, כדי לעצבן את הצד השני - זו התנהגות רעה, מכיוון שהיא לא מקדמת את יוזמי החוק וגם יוצרת נזק. בהפגנות מיום הקמת הממשלה פעולות רבות של מתנגדי הרפורמה הן רעות, כלומר מטרתן היא לייצר יותר נזק מאשר התקדמות. חסימת כבישים, חסימת כניסה למשרדי קהלת, הצקות לח"כים בארץ ובחו"ל, איומים והתנהגות עבריינית, ולאחרונה אזיקה עצמית לקרונות רכבת - כל אלה לא רק לא תרמו למטרות המוחים, אלא פגעו במטרותיהם של המוחים עצמם.
הסטטוס־קוו, לעומת זאת, היה בזמנו תוצאת משחק של שחקנים טובים, אלה שניסו לשפר את מעמדם יותר משניסו להזיק לצד השני. הסטטוס־קוו התקבע עם הזמן כחלק מ"אופייה של מדינת ישראל". אבל למדינה אין אופי, יש לה חוק. המדינה היא ישות משפטית, לא ערכית. לאזרחיה יש תרבות וערכים.
החוק יכול לשקף תרבות וערכים, להתעלם מהם או לרדוף אותם, אבל הוא לא יכול לקבוע אותם. ובכל מקרה, סטטוס־קוו הוא לא "אופי", אלא שיווי משקל פוליטי. הוא לא ערך. אם נשכיל להבין שהסטטוס־קוו אינו אלא פשרה בין שחקנים טובים - נוכל לבצע בו תיקונים שיועילו לכולם.
הפתרון הפשוט הוא מכירת הרכבת הקלה מהמדינה לעיריית תל אביב (ולשכנותיה המעוניינות בכך), וזהו. המדינה לא תחזיק בגוף שמחלל שבת, והעירייה תוכל לעשות בו כרצונה, בדיוק כמו שהיא עושה עם ספריות עירוניות או עם מוזיאונים או עם קווי תחב"צ שהיא מפעילה בשבת.
כדי שזה יעבוד, אסור ששקל אחד יעבוד מהמדינה לרכבת. הרכבת כולה צריכה לעבור לשליטתה, לרבות הכרטוס והסבסוד. העירייה תצטרך להחליט כמה יעלה כרטיס ולהשלים את עלות ההפעלה. בתמורה, היא תוכל לקבוע את ההנחות ואת אופי השירות.
הדבר לא יהיה זול, העיריות יצטרכו להוציא מכיסן כ־20 מיליארד שקלים ולהוסיף מאות מיליונים בשנה לתקציב המשותף של הרכבת, ובעתיד להוציא סכומים דומים על הקווים הירוק והסגול. זה ידרוש העלאה של הארנונה, העלאה של מחירי הכרטיסים, ואולי אף הנפקת אג"ח למימון המיזם.
מהצד השני, העיריות יוכלו להפעיל את הרכבת בשבת.
תושבי תל אביב ושכנותיה ילכו לקלפי בעוד כמה חודשים כדי לבחור ראשי ערים וסיעות למועצה. הם יכולים לבחור בשחקנים רעים, כאלה שיעשו הכי הרבה רעש לפני הבחירות ואפס עשייה אחריהן, או שהם יוכלו לבחור במנהיגים עם הצעות ישימות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו