כדי להבין מה עבר על הנשיא הרצוג בשבועות שחלפו מאז שהציג בפומבי עקרונות לקידום המו"מ החשאי שהתנהל אז, צריך להשוות בין הוועדה למינוי שופטים שהציע אז לוועדה שהציע עכשיו.
ההשוואה היא נייר לקמוס מהותי לאבחנת ההתפתחות במשבר החוקתי שלנו: הנשיא החמיר אותו. לפני כמה שבועות הציע הרצוג ועדה שהקנתה לקואליציה רוב ויכולת הכרעה מוגבלת, אך משמעותית, במינוי שופטים, ללא יכולת של השופטים להטיל וטו. לעומת זאת, לפני ימים אחדים הציע הרצוג לשמר את זכות הווטו לשופטים בוועדה עם רוב מובנה לברית שבינם לבין המרכז־שמאל.
כאשר הברית הזאת נהנית מדומיננטיות אידיאולוגית כמעט גורפת בקבוצת המועמדים לשיפוט, הווטו הנגדי לקואליציה חסר משמעות. הרצוג הציע עכשיו שתימשך שליטה הדוקה של המרכז־שמאל בביהמ"ש העליון, ללא תלות בתוצאות הבחירות. זה יהיה המצב אפילו בקואליציה נדירה כמו הנוכחית, כשאין בה ייצוג למרכז־שמאל, קל וחומר בכל הרכבי קואליציה כמו אלה שהיו כאן בעשורים האחרונים.
בחירות האזרחים לא ישפיעו על הרכב הגוף הפוליטי העליון במדינה, בג"ץ, שחסידי ה"דמוקרטיה" זועקים ברחובות למען שימור ואף חיזוק מעמדו. הרצוג הציע לבצר את הברית בין השופטים למרכז־שמאל לכדי שליטה בלתי מעורערת. מאחר שביהמ"ש נעשה לפוסק הפוליטי האחרון, פירוש הדבר אי־שוויון פוליטי בין אזרחים והקניית עליונות אזרחית למשתייכים פוליטית או סוציולוגית למרכז־שמאל.
הרצוג, פוליטיקאי מיומן, ידע היטב שהצעתו מסיגה לאחור את המו"מ שהוא כה חפץ לכאורה בהצלחתו. איך אפשר להסביר זאת? קרוב להניח כי במו"מ החשאי בשבועות האחרונים, שהדיו רק מבצבצים אלינו מתחת למעטה החשאיות, הצליחה קבוצת השופטים העליונים בראשות נשיאת העליון אסתר חיות, באמצעות משפטנים שיצאו ובאו בינה לבית הנשיא, להכניע את הרצוג ולהחזיר אותו "הביתה", למרכז־שמאל.
הוא אף הדהד בנאומו הטלוויזיוני את המסרים היותר אלימים של המחאה הנלחמת ברחובות למען המשך מעמדו ההגמוני של המיעוט במדינה. נגוזה התקווה שהוא עורר לפני שבועות אחדים. העימות המסוכן, ובמוקדו בית משפט שימרוד חזיתית נגד הכנסת, נעשה מוחשי ביותר. חיות וצוות השופטים רוכבים על הנמר של מחאת אנשי המרכז־שמאל ברחובות, כדי לשמר ואף להרחיב את כוחם הפוליטי. במתווה שהם הכתיבו לנשיא, כוחם יבוצר ישירות במבנה של הוועדה למינוי שופטים, וגם באמצעות עיגון הסמכות הפוליטית של הזרוע שלהם בתוך הרשות המבצעת, היועצים המשפטיים.
היועצים יורו לרה"מ ולשרים, לא ייעצו להם, ואלה רק חלק מהנזקים החמורים שבהכתבות של חיות לנשיא.
אחרי שחיות הצליחה, כפי שרבים משערים, לסכל כל פשרה במו"מ, האם זה יהיה מופרז להסיק שהיא חותרת לאחד מהשניים: כניעה של הממשלה והקואליציה, או עימות חזיתי ומרד של בג"ץ נגד הכנסת, כאשר חיות ועמיתיה יפסלו חוק יסוד האוסר עליהם לפסול חוק יסוד? כניעה לא תהיה, שכן רוב אזרחי המדינה לא ישלימו עם זכויות פוליטיות מופחתות לעומת זכויות המיעוט.
ניצחון של חיות ושתלטנות השופטים שהיא מקדמת, יגררו דיכוי הרוח האזרחית של ישראל ומשבר חברתי, פוליטי ותרבותי, שקשה לאמוד את השלכותיו החמורות. אבל נתניהו ולוין אולי יכולים לחמוק מהברירה, שחיות בחוסר אחריותה דוחקת אליה, בין כניעת הממשלה לבין מרד של בג"ץ נגד הכנסת, ולהביא את שלב א' ברפורמה בלי סוגיית המינוי של השופטים.
יש תקווה שחיות תתקשה להנהיג מרד על סוגיית הסבירות, למשל. בסוגיית המינוי נסתפק בפשרת ביניים מפ"איניקית למינוי ארבעה שופטים חדשים בסתיו, ונפתח דיון משטרי רחב, בנשימה עמוקה, על דרך המינוי ועל אפשרות לכונן בית משפט לענייני חוקה, שימזער את המשמעות הפוליטית של מינויים לביהמ"ש העליון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו