אובדן הדמוקרטיה מלווה בדרך כלל ברדיפתם של עיתונאים המתנגדים לשלטון, אך באופן אירוני, הקצף יצא השבוע דווקא על עיתונאי התומך בממשלה החדשה.
עיתון "הארץ" הודיע לגדי טאוב - היסטוריון, סופר ופובליציסט ימני - שהעיתון יפסיק לפרסם את מאמריו, בגלל תמיכתו של טאוב במה ש"הארץ" רואים כ"מתקפה אגרסיבית ומיידית על הדמוקרטיה הישראלית". מכתבו של אלון עידן, עורך מדור הדעות של "הארץ", הוא לא פחות ממדהים - לא רק בגלל האבסורד בכך שעיתון שנתן במה לקולות הקיצוניים ביותר מתקשה להתמודד עם מי שטוען שצריך לרסן את מערכת המשפט; אלא מפני ש"הארץ" תלו את ההצדקה לסיום הקשר עם טאוב במונחים של "דמוקרטיה מתגוננת" - הצורך של דמוקרטיה להגן על עצמה מפני העלולים לנצל את הכלים הדמוקרטיים כדי לפגוע במדינה הדמוקרטית עצמה.
גילוי נאות: טאוב הוציא את ספרו בהוצאת הספרים שבה אני עובדת כיום. יש בינינו מחלוקות אידיאולוגיות וסגנוניות, אך טאוב הוא בכלל לא העניין, אלא התירוצים של "הארץ". הם לא המציאו את הרעיון: כפי שלפעמים צריך לקטוע רגל כדי להציל את הגוף, כך צריך לעיתים לצמצם את המרחב הדמוקרטי כדי להציל את המדינה עצמה. הדוגמה הקלאסית לדמוקרטיה מתגוננת היא מעקב של רשויות אחר אזרחים - רעיון המנוגד לזכויות האזרח מצד אחד, ומצד שני חיוני כדי להבטיח חירות וביטחון לכלל האזרחים. השאלה החשובה היא תמיד שאלת הגבול: מתי ראוי למדינה להגביל זכויות, ולשם מה?
האירוניה היא שהשאלה הזאת היא בדיוק לב הביקורת של הימין על בג"ץ: כדי להגן על עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית, ישראל צריכה לפעמים לצמצם את המרחב הדמוקרטי של מבקשי רעתה. זה לא תמיד נעים, ולא תמיד פוטוגני, אבל במבט רחב - זה מאפשר לשוחרי השקט והשלווה בארץ הזו לחיות טוב יותר.
בג"ץ הפקיר את הרעיון של דמוקרטיה מתגוננת ודבק בחזון הדמוקרטיה ה"מהותית", ברוח המהפכה החוקתית של אהרן ברק. עמדתם הפוליטית והמוסרית של השופטים הכריעה בשיטתיות את עמדת נבחרי הציבור, שנבחרו באופן דמוקרטי. וחמור יותר: בתקופות של סכנה ממשית למדינת ישראל ולחיי אזרחיה, בג"ץ זנח לחלוטין את האפשרות להפעיל מנגנונים של דמוקרטיה מתגוננת, ובחר בפרשנות קיצונית לזכויות אדם, ללא הקשר וללא נשיאה באחריות.
כשמחבלים ירו על רכבים ישראליים לאורך ציר כיסופים, העדיף בית המשפט את זכויותיהם של תושבי הבתים הפלשתינים על פני חייהם של האזרחים הישראלים הנוסעים בצירים. העובדה שהפלשתינים ניצלו את הבתים כדי לרצוח ישראלים, כחלק מהמאמץ האסטרטגי להשמיד את מדינת ישראל - לא היתה רלוונטית, כנראה, לדיון הדמוקרטי ה"מהותי". רק אחרי פיגוע מזעזע במיוחד, כשאם וארבע בנותיה נרצחו על ידי מחבלים שהסתתרו בין הבתים, ניאות ביהמ"ש לאפשר את הריסת המבנים, שזכו בינתיים לכינוי "בתי בג"ץ".
בשמה של הדמוקרטיה ה"מהותית", שרק לשופטי העליון הסמכות להכריע מהי, חוררה מדיניות ההגירה הישראלית. המדינה נותרה בידיים כבולות מול עשרות אלפי מסתננים מאפריקה, מאסיה וממזרח אירופה, כשאת המחיר הכבד משלמים דיירי דרום תל אביב ואזרחים בערים נוספות. ההגירה הלא־חוקית המאסיבית מעוררת אתגרים רבים עבור המדינה, אך שומרי הסף המשפטיים העדיפו את הדמוקרטיה ה"מהותית", ולא מרגישים צורך להתגונן.
הדוגמאות רבות, והשורה התחתונה ברורה: הרפורמה שמובילה הממשלה נועדה להשיב את הדמוקרטיה הישראלית לאיזון, שבמרכזו העיקרון הדמוקרטי הראשון: שלטון העם, בידי העם, למען העם. אפשר לבקר חלקים מהרפורמה ולהציע חלופות, אבל לבקר את מי שתומך ברפורמה, ולבחור למנוע את השמעת קולו מתוך רציונל של "דמוקרטיה מתגוננת"? כה מופרך שזה מצחיק. אילו רק היו שופטינו משתמשים ברציונל הזה בעצמם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו