למה יצאתי לצעדת השוויון

הציניות הפוליטית הפכה לחלק מהזהות הישראלית של השנים האחרונות. המערכת הפוליטית השבורה דוחפת אותנו לשם.

לכן, כשמנהיגות ומנהיגים מהפריפריות יוצאים ל"צעדת השוויון" מבאר שבע ומקריית שמונה, מכפר גלעדי ועד ירושלים, על מנת לקדם שוויון הזדמנויות לפריפריות מול המרכז, שואלים אותנו למה הפעם אנחנו חושבים שזה ישפיע.

התשובה האמיתית היא: אנחנו לא באמת יודעים. השפעה ומהפכה לא באות בהזמנה. מה שבטוח זה שהן לא מתחוללות מעצמן. חודש אלול הוא חודש של "'פִּתְחוּ לִי פֶּתַח כְּפִתְחוֹ שֶׁל מַחַט וַאֲנִי אֶפְתַּח לָכֶם כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם" (שיר השירים רבה). לא דומה מי שדופק על חומות האטימות מאה פעמים או מאה ואחת. בסופו של דבר, ההתמדה מנפצת חומות.

למה אנחנו בכל זאת מאמינים שהפעם הצעדה תשנה? כי היא נכונה. יש אמת בעולם. היא לא נכנעת להגיון של ביבי־לא ביבי, ושמה על סדר היום הציבורי והפוליטי אג'נדה אמיתית והכרחית.

כי היא נבנתה על ידי קואליציה יוצאת דופן של ארגונים. תנועות הנוער הגדולות, התאחדות הסטודנטים הארצית, ארגונים מהצד המזרחי־מסורתי, מצד החברה הערבית והבדואית, התנועה הקיבוצית ועוד. זו קואליציה חדשנית ששמה לה למטרה לעבוד לטווח ארוך.

שבוע צעדת השוויון מאוד חשוב, אבל הוא רק תחנה בדרך.

הקואליציה הזו מציבה יעדים, הפנייה היא למפלגות המתמודדות. ראיתי שאחת מהן לפחות מתהדרת בכתר "המפלגה החברתית של ישראל". אדרבא. כל מפלגה שרואה בעצמה חברתית, נבחנת במבחן התחייבות פשוט: אימוץ מסמך היעדים הנוגעים בבריאות, חינוך, רווחה, דיור, תעסוקה ותחבורה; והבאת ההתחייבויות הללו למו"מ הקואליציוני ולתקציב המדינה הבא.

כי את הצעדה הזו בנו נשים וגברים, יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים, כאלה שמתגוררים בפריפריות הגיאוגרפיות והחברתיות וכאלה שבמרכז. לצעדה אין ועדות קבלה, וכל מי שיגיע, יוכל לצעוד איתנו. לא מדובר במופע של יחידים ולא בעוד קמפיין בחירות לעוס ומשווק לעייפה. מדובר בקבוצה רחבה ומגוונת הנחושה לתקן את החברה הישראלית. להביא מהפך אמיתי.

הפער האדיר בין פריפריות למרכז מגיל אפס (כ־90% מהפעוטות במעמד העליון במסגרות, לעומת פחות מ־50% במעמד התחתון), בין גילאי בית הספר (פערים של פי 20 ויותר בשיעורי בגרות מצטיינת) ובקרב עובדים (שכר ממוצע כפול במרכז) ממשיך עד סוף חיינו. הסיכוי של מי שנולד בפריפריות לשנות את חייו לטובה הוא 13% לעומת 32% למי שנולד במרכז. וכדי לתקן את זה, נגד הזרם העסוק במיליון דברים אחרים, אנחנו חייבים לעורר ולדחוף בכל הכח.

הציניות חייבת להישאר בחוץ. מי שמוזמנים להיות חלק מצעדת השוויון הם מי שעוד לא אבדה תקוותם. שמבינים שברגע שהייאוש משתלט ואנחנו מוותרים, אנחנו חלק משקיעת החברה הישראלית. אנחנו יכולים להגיע מהר לבדנו, אבל אם נרצה להגיע רחוק - מוכרחים ביחד.