נגדיר רגע מהו הקול הליברלי בישראל. חלק גדול מהמפלגות בישראל טוענות שהן ליברליות. מרצ טוענת שהיא ליברלית, יש עתיד טוענת שהיא ליברלית, והליכוד נקראת בשמה הרשמי "המפלגה הלאומית־ליברלית". התפיסה הליברלית שמה את האדם הפרטי במרכז החיים הפוליטיים. הליברלים מאמינים בזכות האדם על גופו, וביכולתו של האדם לעצב את חייו בהתאם לרצונותיו. ליברלים הנוטים שמאלה יתמקדו בדרך כלל בתחומים כמו זכויות להט"ב ולגליזציה של סמים קלים, וליברלים מימין יתמקדו בעיקר בנושאים של כלכלת שוק, הפחתת רגולציות, אחריות תקציבית וסחר חופשי. בגדול, הליברלים הם ההפך המוחלט מהתפיסה המפא"יניקית. בעוד המפא"יניק המודרני, הנמצא במפלגות כמו העבודה או כחול לבן, מעוניין בהתערבות ממשלתית מרבית בחייו ובחיי שכניו, הליברל מעוניין במדיניות שתוציא את המדינה מהכלכלה ומחיי הפרט.
בעליית מחירי הלחם והטיטולים המפא"יניק ינסה לדחוף להתערבות המדינה. הוא ידרוש פיקוח מחירים, סבסוד למאפיות ורכישת לחם על ידי צה"ל ובתי החולים. הצעות אלה הועלו לאחרונה על ידי יאיר לפיד בישיבת הממשלה. עבור הליברלים הצעות כאלה נשמעות כאילו יצאו מגרונו של לנין כשברקע מתנגן האינטרנציונל. פיקוח מחירים וסבסוד פוגעים בשכבות החלשות, שלהן הם מנסים לעזור, ורכישות מוגדלות של לחם על ידי המדינה לא יעשו דבר למחירים, רק יפגעו ביכולת צה"ל להצטייד ולהתאמן וביכולת של בתי החולים לרכוש תרופות.
ליברלים ששומעים הצהרות כאלה מחפשים בית פוליטי שייתן פתרונות אמיתיים למשברים כלכליים, ורפורמות שיגדילו את רווחת האזרחים, לא את רווחתם של בעלי המאפיות או את הפנסיות התקציביות. המכס על חיטה בישראל הוא 50 אחוזים, ומכון התקנים מונע יבוא טיטולים על ידי הגבלות סחר שונות (אגב, קרטל הטיטולים שולט בוועדה הטכנית 5627 במכון התקנים). הליברלים מחכים לפוליטיקאי שידבר על הנושאים האלה.
הקול הליברלי בישראל אינו גדול. התפיסה המפא"יניקית עדיין שולטת בשיח הכלכלי בישראל, המורים בישראל כפופים להסתדרות המורים, והכתבים בתקשורת הם בוגרי גלי צה"ל. הליברלים ורעיונותיהם נמצאים תמיד בקרב מאסף על דעת הקהל ובמסדרונות הכנסת.
שלושה-ארבעה מנדטים שהליברלים מעניקים למפלגות נמצאים בגבול בין הגושים, צפים. "כחול לבן - התקווה החדשה" כבר שרופה אצל הליברלים. מפלגה של פנסיות תקציביות, חסימת תחרות וסובסידיות למקורבים אינה בדיוק מורשתו של מילטון פרידמן. לפיד והצעותיו למע"מ דיפרנציאלי, לסבסודים ולפיקוח מחירים - גם בחוץ. ניסיונותיו של ח"כ ולדימיר בליאק לקדם מדיניות ליברלית במפלגתו של לפיד אמנם מוערכים על ידי הליברלים, אך הרושם הוא שלפיד הוא חסם לקידום מדיניות זו במפלגה.
פליטי ימינה, כגון איילת שקד ואביר קארה, אמנם מזוהים עם כלכלת שוק, ולזכותם עומדים הישגים רבים, אך העתיד הפוליטי הלא ברור של מפלגתם עלול להרחיק ליברלים רבים מלהצביע להם. רבים מהם נכוו גם מניסיונות חוזרים להקים מפלגה ליברלית, על ידי עלה ירוק או פייגלין ואחרים.
המצב בליכוד מסובך גם הוא. מצד אחד, הליכוד הוא בית לסוציאליסטים הרסניים כגון חיים כץ או מירי רגב. שניהם, אגב, נטע זר בליכוד - כץ הגיע ממפלגתו של עמיר פרץ, ורגב הגיעה מהצבא, שבה דבררה את ההתנתקות. שניהם ניצלו את הדמוקרטיה הפנימית במפלגה ועיוותו אותה לצורכיהם. מהצד השני נמצאים ליברלים אמיתיים, שנאבקים למען חירות הפרט וכלכלת שוק, ובהם יואב קיש וגלית דיסטל. גם מועמדים חדשים בפריימריז כמו ארז תדמור, אלעד מלכא ודן אילוז מגיעים מקבוצת הליברלים בליכוד (קבוצה שאליה אני גאה להשתייך). ספק אם יש משהו שמפחיד יותר ניאו־מפא"יניקים מאשר ליברלים בכנסת. מנהיג שישים את המדיניות הליברלית בראש, יגרוף את המנדטים לגוש שלו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו