קשה לשכוח כיצד עמד גדעון סער על עקרונות המחנה הלאומי, מול התפנית הבוגדנית שביצע אריאל שרון בעקירת גוש קטיף תחת הכינוי הכוזב - "התנתקות". בניגוד לבנימין נתניהו, שהצביע בעד הגירוש והעקירה, סער ניצב כל הזמן איתן. לימים התנגד סער נחרצות להקמת מדינה פלשתינית, גם כשנתניהו הסכים להקמתה פעמיים. הוא גם יזם חקיקת פסקת התגברות כדי לרסן את היכולת של בג"ץ לבטל חוקים, כאשר נתניהו "גנז" את הרעיון, במסגרת כיפת הברזל שהעניק לבג"ץ ולפרקליטות.
בני גנץ, לעומת זאת, הוא ממשיך דרכם של פרס ורבין, במובן הרע של המושג. הוא תומך מובהק בהסכמי אוסלו ובפועל מתפקד כסמן השמאלי של הממשלה הנוכחית. הוא מקדם את ענייני הרשות הפלשתינית בשקיקה, ורק עכשיו סיפק לפלשתינים "מחוות" פסולות וכואבות. גנץ גם רצה להקים קואליציה שנשענת על קולות אחמד טיבי ואיימן עודה, בסיבוב הבחירות השלישי, ונחסם רק על ידי יועז הנדל וצביקה האוזר, שזכו לטינתו הנצחית על כך.
בני גנץ הוא ממשיך דרכם של פרס ורבין, תומך מובהק בהסכמי אוסלו ומתפקד כסמן השמאלי של הממשלה הנוכחית. מקדם את ענייני הרש"פ בשקיקה, ורק עכשיו סיפק לפלשתינים "מחוות" פסולות וכואבות
ובכל זאת, בני גנץ הוא פטריוט ציוני ובהחלט לא פסול לשותפות קואליציונית, אם מבטיחים שהקואליציה שמכוננים איתו תצעד בכיוון הנכון. אבל מי שבונה איתו רשימה משותפת עלול לצבוע את עצמו בצבעי גנץ, לכרסם משמעותית במשקל האידיאולוגי שלו עצמו.
נקודת המוצא האידיאולוגית הנוכחית של גדעון סער היא שהסכנה הגדולה ביותר למדינת ישראל נשקפת היום מחזרה של נתניהו לראשות הממשלה. הוא סבור שרק החיבור עם שר הביטחון הנוכחי יטרפד את הסכנה הזו ושהוא יכול להפריד כוחות בכל עת, אם יבחין שהשותף החדש מושך לכיוונים מסוכנים.
אבל גם בתחום הרציונל הפוליטי קשה להבין את הזיווג הטרי. אפשר אפילו לטעון שהחיבור עם גנץ הוא מעין הרמת דגל לבן מצידו של סער. האיש שיצא מול נתניהו בתוך הליכוד והיה אמור להביא קולות של ליכודניקים למסגרת העצמאית המוצדקת שלו. עד עכשיו כישוף נתניהו הקשה מאוד את הבאת הליכודניקים, והחתונה עם גנץ תקשה עוד יותר. שלא לדבר על החלום הרטוב לצרף את גדי איזנקוט במקום השני. איזנקוט הרי נחשב לחסיד מובהק של המדינה הפלשתינית, יריב מובהק של רעיונות המחנה הלאומי. אז לאיזה מחנה רעיוני תשתייך הרשימה המאוחדת?
מי שלא מצוי בכל עובדה וראיה חייב לסייג את נחרצות הניתוח שלו, אבל בידי השופטים מצוי הכל. החוק לא מאפשר להעמיד את מילצ'ן לדין בתיק זה, אך ניתן להמיר את סעיף האישום של נתניהו בתיק 1000 לשוחד
הפרחים ליועז
מעבר לאידיאולוגיה, ברור שהחיבור הוא תוצר של תכנון פוליטי מפולפל, אבל מה בדיוק התוכנית? מהצד של גנץ ברורה הכוונה לנפח שרירים ולהציג מפלגה גדולה יותר, מול לפיד. אבל התסריט הסביר ביותר, אם שום גוש לא ישיג 61, הוא דווקא ניסיון לרקוח נוסחה עם החרדים והליכוד, כדי להציב את גנץ כראש ממשלה ראשון, כשנתניהו ראש ממשלה חליפי - שני בתור.
סער סבור שיש תסריטים אחרים, בלי ביבי, אבל קשה לראות אותם באופק, ללא פרישה של נתניהו או חתימה על הסכם טיעון. וכן, יש את העניין עם יועז הנדל, שמצא את עצמו בחוץ בגלל טרפוד החיבור של גנץ עם המשותפת ובשל העוינות כלפיו מהצד החרדי, בגלל שריסק להם את מאפיית הטלפונים הכשרים. ובכן, להנדל מגיעות שתי מדליות של כבוד, לא הקאה מהרשימה.
המחלוקת שמנעה איחוד בין סער לאיילת שקד והובילה את התקווה החדשה לכחול הלבן היא טקטית - כן או לא פסילה של נתניהו בכל מחיר. אבל הטקטיקה הפכה לאסטרטגיה ולאידיאולוגיית־על. והשאלה היא איך יעכלו את המהלך הזה מצביעי הימין האידיאולוגי, שלא מתים על בנימין נתניהו, אבל מסתייגים מאוד מהתפיסות של בני גנץ. אם, לאור הברית החדשה, הם לא יעדיפו בחדות את התפיסה של איילת שקד.
שובו של סעיף השוחד
לאחר עוד שבוע בעדותה של הדס קליין בבית המשפט בירושלים, בתום שני ימי חקירה נגדית תוקפנית, דומה שהמצוקה שאליה נקלע בנימין נתניהו בתום החקירה הראשית לא ממש השתפרה, אולי ההפך. על הרקע הזה הגיע הזמן להיזכר בשני סעיפים בחוק סדר הדין הפלילי - 184 ו־186, שמאפשרים להרשיע נאשם בעובדות שכלל לא הופיעו בכתב האישום. אפילו להרשיע אותו בסעיף חוק, כמו שוחד, שלא הועלה כלל בכתב האישום. הסמכות לחולל מהלך דרמטי שכזה נתונה לשופטים, ובלבד שהעובדות הוכחו בבית המשפט וניתנה לנאשם הזדמנות הוגנת להתגונן מפני התפנית בעלילה.
בתי המשפט לא מרבים להשתמש בסעיפים האלו, אבל הם אוששו אפילו בתיקים של אהוד אולמרט ונאשמי הולילנד, בערעורים בבית המשפט העליון. סעיף 184 מאפשר לרפא בקלות את הפשלות של התביעה, שלא הכלילה בכתב האישום בתיק 1000 תכשיטים יקרים להחריד, מעילים ועוד טובין שצוינו במפורט בעדות של קליין בבית המשפט. ואגב, אותו סעיף מאפשר לשופטים, גם בתיק 4000, להתגבר על אי־הבהירות בנוגע לתאריך פגישת ההנחיה המפורסמת, אם רק ישתכנעו שזו אכן התקיימה.
רק שהמשמעות העיקרית של סעיפי החוק הללו נוגעת לשוחד בתיק 1000, המכונה בכוונה בכינוי מגמד - "תיק המתנות". כי אחרי קרוב לשבועיים של עדות, קשה שלא להבין מדוע בכירי הפרקליטות הפצירו באביחי מנדלבליט, היועמ"ש לשעבר, להאשים את נתניהו בקבלת שוחד, במערכת היחסים שלו עם ארנון מילצ'ן. העדות משמיטת הלסתות של קליין, שממש לא מתרגשת מהאגרסיביות של פרקליט נתניהו, מקבלת באופן טבעי את הכותרת של יחסי שוחד.
המהות החמורה הזו מסבירה התנהגויות רבות של קליין, של הבוס שלה, של החוקרים. היא מלמדת מדוע קליין נלחצה כל כך והסתירה את עדויותיה מהמעסיק - מילצ'ן. כי העובדות זועקות מאשמתו של מילצ'ן עצמו, לכאורה כמובן. מי שמספק שורה של טובין יקרים לאורך זמן רב כל כך, על פי דרישה, והוא לא האמא של הנאשם, עושה את זה רק כדי לקבל תמורה. או תמורה קונקרטית שידוע מה היתה, או קרבה לראש הממשלה ותמורה פוטנציאלית, מה שמכונה "שלח לחמך".
אביחי מנדלבליט עשה לעצמו חיים קלים כאשר בחר להתחייב בפני מילצ'ן שהוא לא יועמד לדין, התחייבות שגזרה גם את השמטת סעיף השוחד. כך קל היה לקבל את שיתוף הפעולה שלו ושל עובדיו, וייתכן שהוא גם זכר למילצ'ן את המעשים הטובים שעשה למען המדינה. אבל, על פניו, סיפור המעשה נראה מוצק וברור, והוא מתאים לעבירת השוחד.
אין ספק שמי שלא מצוי בכל עובדה וראיה חייב לסייג את נחרצות הניתוח שלו, אבל בידי השופטים מצוי הכל, ודומה שאחרי עדות קליין צריך לבחון את האפשרויות שמקנה החוק לסיטואציה שכזו. החוק לא מאפשר להעמיד את מילצ'ן לדין בתיק הנוכחי, אבל כן מאפשר להמיר את סעיף האישום של נתניהו בתיק 1000 לשוחד, הסעיף שנראה מתאים בנסיבות העניין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו