כששמעתי שמשה נוסבאום חולה במחלה שרק ראשי תיבות לה, ALS, חטפתי אגרוף לבטן. קודם כי משה, מושיק, הוא קרוב משפחה יקר של אשתי. שנית, כי פתאום כל המצב הזה התבהר - האטת הדיבור, הקושי, פתאום זה קיבל שם. לפתע כל מי שהשתמשו בסימנים הניכרים לעין של ראשית המחלה כדי להקניט את נוסבאום חזרו בהם. כאילו קודם זה היה בכוונה. כדאי לזכור את זה גם לאנשים אחרים, עם בעיות אחרות. וחוץ מכל אלה, זו בומבה לבטן כי אני מכיר את המחלה לא רע, וראיתי איך היא יכולה להתקדם, המנוולת.
הקשר שלי למחלה התחיל כשדב לאוטמן, התעשיין עתיר הזכויות, דלתא, חלה בה. איזה פייטר האיש, לא נתן לרפיון השרירים ההולך ומתפשט בגופו לעצור את עשייתו, אלא נרתם לפעולה לטובת חקר המחלה היתומה הזאת, שדבר כמעט לא היה ידוע עליה. הוא עמד בראש ישראלס, עמותה שמקדמת מחקר של המחלה ומנגישה לחולים מידע וליווי. הקטע הוא שהוא לקח את אחותי הקטנה והמוכשרת, אפרת, להיות יד ימינו, ואחרי שהלך לעולמו היא נשארה לנהל ביד רמה. אם אתם מכירים את אפרת כרמי, כנראה מישהו סביבכם סובל מהמחלה, וכנראה פניתם לכתובת הנכונה.
אחרי לאוטמן, פגשתי את המחלה באופן קרוב עם חברי פליקס שלומוביץ, מטפס הצוקים האגדי שחלה בה וגם מת ממנה. הכרתי אותו בתוכנית הבוקר כשחזר מכיבוש צוק אל־קפיטן ביוסמיטי פארק, ונהיינו חברים. את הצוק הוא עלה כשהוא כבר משותק למחצה, עם הרבה עזרה מחברים. הוא היה גיבור, נאבק לחיות כמה שניתן בעוד המחלה הולכת ועולבת בגופו אך מותירה את הכרתו צלולה. הוא סיפר בגאווה על כיבושים אינטימיים גם כשהיה משותק לגמרי, נאמן לדון ז'ואן שתמיד היה. שאלתי אותו איך, הוא אמר במבטאו ההונגרי - "זה לא שריר". הוא היה מצחיק, הוא הלך ודעך, ומת מיתה אכזרית שקיווה לא להגיע אליה. היה שווה כל רגע איתו. למדתי דבקות בחיים.
לצערי כל עניין ציבורי צריך היום פרזנטור. בלי זה, זה לא עובד. אז הנה ה־ALS קיבלה את משה נוסבאום, והלוואי שזה ייתן דחיפה למחקר ונהיה הדור שמנצח את המחלה הזו.
שיהיה הטור לרפואת משה בן שרה. אמן.
שטייניץ
ברכות חמות לפרופ' יובל שטייניץ, שהודיע שהוא עוזב את הפוליטיקה. בול בזמן, לפני שהלכלוך הופך למפולת בוץ. העזיבה הזאת היא אמירה רמה, שבשטף הדברים תיבלע, אבל האיש הזה, שהצליח בתפקידיו הבכירים והצליח לא להיכנס לכת עובדי האליל, אומר לכל מי שרוצה להקשיב - לאנשים כמוני כבר אין מקום בפוליטיקה הישראלית, זו הפכה זירה של תגרנים ואתגרנים (טרולים) שלאדם תרבותי כמוהו אין בה מקום. עצוב לי עלינו, שמח לי עליו.
שטייניץ איש הגון, ונתן עבודה שתיזכר לדורות. לולא מלחמתו העקובה מגז נגד כל אלה שרצו להשאיר את אוצרנו הטבעי במעבה האדמה בעמקי הים, היינו עכשיו במציאות אחרת לגמרי. אתם מתבאסים מיוקר המחיה? לולא היה לנו גז, הכל היה כפול ומשולש. שטייניץ הלך נגד הזרם, נגד התקשורת השטחית, נגד הירוקים בעיני עצמם, והצליח להכין אותנו למשבר האנרגיה הזה במצב הטוב ביותר. לא צריכים אפאחד, יש לנו למכור. נכיר לו תודה גם על שחשד בסורים שהם מקמבנים להם פצצת אטום, ושכנע כשכולם היו ספקנים. דמיינו את אסד עם גרעין. אמא'לה. שטייניץ היה גם אולי הראשון שחצה את הקווים מ"שלום עכשיו" ימינה. מורה דרך לרבים וגם לי.
אני אחוש בחסרונו של האיש בממשלה הקרובה, כי למדתי שבכל תחום שהוא מקבל, הוא נותן מלאכה. אמנם את עבודת הדוקטורט שלו, "סנגוריה לאונטולוגיה הרציונליסטית באמצעות בדיקת מהותם ותקפותם של טיעונים מטאפיזיים להוכחת קיומו של האלוהים" טרם קראתי, כי טרם הבנתי את כותרת המחקר, אבל היה טוב לדעת שאיש ציבור מגיע עם מטען עשיר של פילוסופיה, של כתיבה, של התפכחות. כאלה אנשים אני רוצה בפוליטיקה, לא אנשים שכישוריהם מתרכזים בתואר בתורת הריב וההכפשה.
ואם אתם שואלים, כחברי מרכז ליכוד, מי ימלא את מקומו, אגיד לכם. ד"ר אדי כהן, המזרחן המשפיע ביותר בעולם הערבי, איש שמרואיין בכל כלי תקשורת ערבי ושמו ידוע אצל שליטים ומלכים. האיש יודע מה אומרים הערבים באמת, ויודע להשיב להם באופן שהם מבינים. הוא היחיד במערכת היום שנולד במדינה ערבית, לבנון, ומבין לעומק את דרך הביטוי, המשא ומתן והתרבות של שכנינו. מראיונותיי הרבים איתו וממעקב אחריו ברשתות, אני יודע שהוא הלוחם מס' 1 היום למען ישראל בזירה הערבית. עד כדי כך. אם תבחרו בו בהמוניכם, אולי הוא יהיה השר לפיתוח אזורי, ותאמינו לי - הוא יתקבל בכבוד מלכים אצל השכנות. מכירים אותו. בימים אלה ד"ר כהן הודיע על ריצתו בפריימריז. לו הייתי חבר ליכוד, הייתי שם אותו ראשון, או מחכה לראות מה ביבי חושב.
קסדה
עליתי על האופניים בדרכי לספר שלי, אור. אמרתי בליבי - הבנאדם שני רחובות ממני, אולי אדלג על טקס חבישת הקסדה השלמה שלי, בינכה זה קרוב ותמיד כשאני חוזר ממנו הקסדה מלאה בשערות קטנטנות שלוקח לי איזה שלוש דקות שלמות להיפטר מהן וזה מועך לי את התסרוקת. קול בתוכי אמר - אל תעגל פינות, אל תקצר הליכים. רטנתי וחבשתי והידקתי ויצאתי.
נסעתי מאה מטר, ובכיכר, כנראה איזה כלי רכב פלט עודפי שמן, ובמקום להקיף - נמרחתי. וואחד מריחה. תוך כדי הנפילה הקשה, כשאני מרגיש את הברך שלי מתגררת על האספלט הרותח, אני עוד מספיק לחשוב בקצרנות - הייתי צריך מכנסיים ארוכים, לא קסדה, ואז חטפתי את הבומבה בראש ובלסת, בומבה עתירת דציבלים בצד הפנימי של הקסדה, אבל עוד אוזניי מצלצלות הודיתי לקול הפנימי שדרש לחבוש, ולאותו קול שכמה חודשים קודם לכן הורה לי להיפרד מקסדת האופניים המינימליסטית ולקנות קסדה כמו של אופנוע, בגרסה קלה לאופניים.
אז עכשיו אני כותב את הטור הזה ביד אחת, השנייה תלויה הלומת כאב, אבל היי - אני לא בבית חולים עם חבלת ראש מורכבת פלוס פרצוף שצריך להרכיב מחדש. לא שאני ממש צריך את הפנים שלי כרגע, כשאני בפגרה ארוכה מהופעה בטלוויזיה, אבל אולי עוד בעתיד מישהו ירצה להסתכל עלי, חוץ מאשתי.
אני רואה כל יום אנשים רוכבים ללא קסדה. קצרי רואי שכמותם. אני רואה אנשים שרוכבים על קורקינטים עם קסדה תלויה עליהם ואינם מקשרים בין החפץ העגול המחובר להם לכידון ובין ראשם. מתקשה להבין. אני רואה הורים שמרכיבים פעוטות ללא קסדה ולא יודעים שבשנייה אחת, במחי נפילה קלה, הם יכולים להצטרף לקבוצה ההולכת וגדלה של הורים עם רגשי אשמה מכאן עד השמש וחזרה. אני רואה הורים שמרכיבים ילדים עם קסדה, אבל הם עצמם בלי. נו, מה המסר? "ילדי החמוד, אתה כבר בשל לסעוד אותי עם נזק מוחי?".
הראש שלנו הוא קופסת האוצר שלנו. כל נכסינו נמצאים בה. כשהיא חוטפת מכה מהכביש, היא עשויה להיפתח, וכל מה ששמור בה יתפזר. בשבילי זאת היתה ידיעה תיאורטית עד היום, מהיום זאת ודאות מוכחת. שימו קסדה, גם אם אתם יוצאים לשנייה. ברגע עולמות מתהפכים, צריך רק כתם שמן קטן. 
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו