אזרחי ישראל עומדים לבחור את המפלגות ואת חברי הכנסת שיובילו את הזירה הפוליטית בשנים הקרובות. ומה יש לנו? ראשית, את יאיר לפיד, הדילטנט, המקפץ מנקודה לנקודה ומותיר אותנו משתוממים נוכח הגמישות שלו. בראשית הדרך הודיע כי מטרתו היא להיות ראש הממשלה הבא; לאחר מכן נסוג וקבע שבני גנץ הוא שראוי להיות ראש הממשלה, והוא הולך צעד אחד, גדול, אחורה; כעת, בבחירות הנוכחיות, לפיד שותק. בואו נחכה ונראה ונדון בנושא זה לאחר הבחירות. זה רציני? אנו מתבוננים באדם שבכל צומת משנה את נקודת המבט הפוליטית המרכזית שלו ואנו נדרשים לתמוך בו? בשבוע הבא, מובטח לנו כי הוא יקרא בקול שהוא הכי מתאים לכהונת ראש הממשלה. אנו נותיר את לפיד בהתלבטויותיו ונקבע תשובה ברורה: נתניהו והליכוד.
השנה האחרונה עמדה בסימן התפרקות הכלונסאות החלולים שהקים בני גנץ, שהתמוטטו תחת כל משב רוח. בראשם עמדה הלהיטות המיליטנטית של אבי ניסנקורן, שר המשפטים לשעבר. גאוותו הפוליטית היתה שפגע בכל דרך אפשרית בגיבוש מדיניות משותפת בממשלה. כשדיבר בחדשות תמיד נראה היה שר בממשלה הנושא את דגל המרד נגדהּ. כל שהסביר היה כי התגייס לממשלה כדי לחסום, לעצור ולהתנגד למדיניות ראש הממשלה והליכוד. ניסנקורן ראה עצמו כ"יחיד בדורו", עד שהציבור, כולל שלו, עטף אותו בזפת, הכניס אותו לחבית וגלגל אותו במורד הגבעה אל מחוץ לזירה הפוליטית. אותו, יחד עם ההבטחה הגדולה שלו, רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב. רק לאחרונה הוסרו שלטי החוצות סביב קניון איילון שקבעו כי הבחירות הקרובות יתנהלו בין חולדאי לנתניהו. מה קורה להם בגוש השמאל? הם באמת מאמינים למסרים המגוחכים שהם מכתיבים למשרדי הפרסום שלהם? לקט, שכחה ופאה.
מחנה השמאל קבע כי בנימין נתניהו אינו מסוגל לנהל את המדינה כאשר הפרקליטות רודפת אותו עם כתבי אישום ודיוני בית המשפט. ובכן, ההנחה הזו קרסה לחלוטין. עיתונאים מהשמאל שבכל כתבה תוקפים את נתניהו, משתוממים מול החדווה, העוצמה והוויטאליות שנתניהו מביא לזירת הבחירות. בשמאל עובדים בניחותא, לאט, בונים ומרכיבים לעצמם את האזורים שאסור להם להיכנס אליהם כאשר מתקיים מסע בחירות. לעומת הנרפים והעצלנים שמפחדים לעבוד מלמטה, נתניהו נע ונד, צץ בכל מקום אפשרי ומראה לאותם שחושבים שהם ראויים להחליפו, כי הם לא יודעים על עריכת מסעות בחירות את שהוא שכח זה מכבר.
בסיעת הרל"ב (רק לא ביבי) יושבים ובונים מגדלים פורחים באוויר כאשר נתניהו עסוק בחיסול מגיפת הקורונה, בעת הזו נתניהו הביא את מספר החיסונים הגבוה בעולם. הגיעו הדברים לידי כך שישראל יכולה לשווק חיסונים למדינות התומכות בנו. בזמן שסיעת רל"ב עוסקת בתככים ובמניפולציות, נתניהו מעצים את מאבק האיתנים מול איראן, ובמרכז פעילותו עומדים הסכמי שלום המקרבים אותנו לקראת חזית שמעולם לא ראינו קודם לכן במזרח התיכון. החזון של דוד בן־גוריון וחיים ויצמן מתגשם בהשתלבות מדינת ישראל במזרח התיכון, ובסיעת הרל"ב יושבים ובוכים מרה. כמו שנאמר, לקט, שכחה ופאה.
ניצן הורוביץ, המכיר מקרוב את קהל הבוחרים במפלגתו, מרצ, הגדיר אותם כך: "יש תחושה שרק מחפשים להלקות אותנו, זה מין ריטואל כזה שאף פעם לא נגמר. אלו גם אנשים שאתה אף פעם לא יכול לרצות אותם. מה שתעשה לא מספיק טוב". מעניין. אנו אומרים זאת שנים, ופתאום הורוביץ מאמץ את המסקנה שהיא כל כך ברורה לעין. במוקד השמאל של ימינו אין רצון לפוליטיקה של עשייה, פיתוח ויצירתיות, הם מעוניינים במפלגה "דקה ואצילה" שמהותה היא בשלילה. מפלגה שחושבת את עצמה למצפון בישראל והופכת לארכאית ולמיותרת, כזו המיוצגת על ידי אליטיסטים תל־אביבים חומרניים. הציבור, היהודי והערבי, דוחה אותה וטוען שהגיע זמנה לרדת מבמת ההיסטוריה ולהפוך לעבודות סמינריוניות ודוקטורט מאירות עיניים. אין גוש שמאל, כי הם פשוט לקט, שכחה ופאה.
גוש השמאל: לקט, שכחה ופאה
ד''ר אורי כהן
סוציולוג והיסטוריון של החברה הישראלית, מרצה בכיר בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים במוסדות להשכלה גבוהה ובהיסטוריה הפוליטית החברתית של ישראל. בין ספריו "ההר והגבעה: האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות וראשית המדינה", "אקדמיה בתל אביב: צמיחתה של אוניברסיטה" ועוד.
