בעוד הציבור הישראלי נע בין המאניה של החיסונים לדיפרסיה של נתוני התחלואה והמצב הכלכלי, במערכת הביטחון מסתכלים בדאגה מזרחה, לאיראן.
זה נובע מצבר של אירועים, שמכניס את האזור כולו לדריכות שיא. הראשון והעיקרי שבהם הוא יום השנה הראשון לחיסולו של קאסם סולימאני, שיחול ביום ראשון הקרוב. אליו מצטרפים גם הרצון לנקום את חיסולו של פרויקטור הגרעין האיראני מוחסן פחריזאדה, והכוונה לממש את התגובה המובטחת על שלל תקיפות שמיוחסות לישראל בסוריה (לרבות התקיפה ביום שישי שעבר כנגד מפעל לייצור טילים מדויקים במסיאף, שכבר הותקף בעבר).
ההערכה הרווחת היא שאיראן מזהה כרגע חלון זמן שבו היא יכולה לפעול, כשממשל טראמפ כבר בדמדומיו וממשל ביידן עוד לא החל לתפקד. לכאורה, מדובר בהזדמנות פז עבורה לנקום על כל הרע שטראמפ עשה לה: מהפרישה מהסכם הגרעין והסנקציות שעשו שמות בכלכלתה, ועד לחיסול סולימאני ופרישת המטרייה הרחבה שאפשרה לישראל לעשות (כמעט) כל העולה על רוחה מול איראן - על אדמתה וברחבי המזרח התיכון.
לו החשבון היה כל כך פשוט, סביר שהאיראנים היו פועלים. לאמריקנים יש מספיק נכסים במזרח התיכון ובמפרץ הפרסי שפגיעה בהם תהיה כואבת מאוד, ולאיראן יש שלל אמצעי לחימה ומספיק שליחים נלהבים שיכולים לבצע עבורה את העבודה.
לכאורה - בינגו. אבל המציאות סבוכה יותר. איראן חוששת שטראמפ יגיב באופן בלתי צפוי, והיא גם חוששת לפתוח ברגל שמאל עם ביידן, שבוודאי לא יוכל לעבור לסדר היום על פגיעה משמעותית באינטרס אמריקני באזור.
אז איך האיראנים יגיבו? בוושינגטון ובירושלים חלוקים על כך. האמריקנים אלרמיסטים יותר, ונערכים לפעולה איראנית מסיבית. לכן הם גם תגברו משמעותית את הכוחות שלהם במפרץ הפרסי, והעבירו מסרים מאיימים לאיראן שכל תגובה תיענה ביד קשה. בישראל, לעומת זאת, מעריכים שהאיראנים ייזהרו, וגם אם יפעלו, הם יחפשו מטרה שלא תשבור את הכלים ותביא עליהם צונאמי.
הבדלי הגישות האלה סבירים, וממילא גם משקפים שוני בדאגות: ברמה האסטרטגית מעוניינת ישראל בשימור העוצמה האמריקנית ובהרתעה מקסימלית מול איראן, אבל ברמה האופרטיבית יש לה את כאבי הראש שלה. איראן, כאמור, מחפשת כבר לא מעט זמן להזיק לישראל, ויש לה שלל סיבות לכך שמשתרעות מטהרן ועד לבנון ועזה, ומהגרעין ועד להתבססות בסוריה.
תימן במוקד
כתמיד, זירת התגובה המיידית של איראן היא סוריה. המיליציות שהיא ביססה שם - שנשענות בעיקר על לוחמים אפגנים ופקיסטנים - סרות באופן מלא למרותה, ויבצעו עבורה כל פעולה. היתרון: כוח ואמל"ח זמין. החיסרון: הכוח לא ברמה גבוהה, והתגובה הישראלית עלולה להיות קשה.
ב־2018 ו־2019 כשלה איראן בכל פעם שניסתה להגיב מסוריה, וגם שילמה על כך מחיר. לכן, היא עשויה לחפש נתיב אחר. על הפרק: תימן. החות'ים שם אמנם לא סרים למרותה באופן מלא, אבל אפשר לדמות אותם לחיזבאללה; הם ילכו רחוק מאוד עבור איראן, כל עוד זה לא יסכן את האינטרסים שלהם בתימן־גופא.
החות'ים עשו זאת, כאשר טענו כי ביצעו בספטמבר 2019 את מתקפת הכטב"מים וטילי השיוט על מתקני חברת הנפט הסעודית אראמקו. השיגורים עצמם אמנם בוצעו מאדמת איראן, אבל החות'ים היו נאמנים מספיק כדי לקבל על עצמם אחריות (שקרית) כדי להרחיק עדות מאיראן.
האיראנים לא ירצו לפתוח ברגל שמאל עם ביידן. הגנרל פרנק מקנזי בנושאת המטוסים הארי טרומן, בים הערבי // צילום ארכיון: אי.פי
החשש הוא שאת אותו הדבר הם יעשו גם מול ישראל. בתקופה האחרונה עוקבים בישראל בדאגה אחר צבירת אמצעי הלחימה המתקדמים בתימן. בהקשר הזה, המדיניות של איראן השתנתה בשנים האחרונות: אם בעבר היא שמרה את האמל"ח המתקדם לעצמה, באחרונה היא דוגלת בפרוליפרציה ומעבירה אותו בנדיבות לשלוחיה (בדגש על חיזבאללה והחות'ים).
כחלק מזה, מעבירה איראן לתימן את אותו האמל"ח ששימש אותה לפגוע בסעודיה. זה יאפשר לה לפעול כנגד ישראל שלא מאדמתה, ובאמצעים שמאתגרים מאוד את המגן. בשונה מטילים ורקטות שקלים יחסית לגילוי בגלל פרופיל הטיסה שלהם, כטב"מים וטילי שיוט מלחכים את הקרקע וקשה מאוד לזהותם (לעיתים עד לרגע הפגיעה).
בעקבות תקיפת מתקני הנפט בסעודיה ביצעו מערך ההגנה האווירית בחיל האוויר והתעשיות הביטחוניות התאמות נדרשות במערכות הגילוי והיירוט, כדי לאפשר להם להתמודד מול האיומים האלה. ועדיין - תימן רחוקה, מאוד, ועד עתה היא היתה בעיה של אחרים (אמריקנים, סעודים, אמירותים), ולכן גם לא ממש היתה במוקד הצי"ח של האיסוף המודיעיני הישראלי.
אפשר להניח שכעת זה ישתנה. ישראל תשקיע יותר גם בתימן, ומן הסתם גם תבקש סיוע מארה"ב שמקיימת בתימן מעקב קרוב. כל אלה אמורים, בקצה, לספק התרעה שתאפשר היערכות מוקדמת מספיק כדי ליירט את התוקפים. מאחר שמדובר בטיסה של שעות לא מעטות מתימן לישראל, התרעה כזאת תאפשר יירוט גם באמצעות מטוסי קרב - והרחק מגבולות המדינה.
ועדיין, חובה להדגיש: על פי מיטב ההערכות, האיום הזה עוד לא כאן. ההיערכות מתקיימת כדי לקדם אותו, וגם במטרה להרתיע. אם האיראנים יבינו שישראל מוכנה, ושגם הציר הזה נחסם עבורם, אולי הם ירדו מהעניין (ספק רב).
עם כל הכבוד לחות'ים, לאיומים הקונבנציונליים ולמה שקורה בסוריה, כאב הראש העיקרי של ישראל נמצא בגרעין. איראן אמנם עוד רחוקה מהפצצה, אבל היא מתקדמת לעברה בהתמדה. היא מנצלת את העובדה שארה"ב פרשה מהסכם הגרעין, כדי לבצע צעדים מתריסים משלה - בינתיים ללא תגובה.
כחלק מכך צברה איראן כבר די אורניום מועשר לרמה נמוכה (עד 4.5 אחוזים) שמספיק לייצור שתי פצצות גרעיניות. האיראנים נזהרים בינתיים מלהעשיר את האורניום לרמה גבוהה יותר של 20 אחוזים (למרות החלטה שהתקבלה על כך בפרלמנט בטהרן), ומחזיקים זאת כקלף מיקוח למו"מ עתידי עם האמריקנים.
במקביל, התקינו האיראנים צנטריפוגות מתקדמות באתר התת־קרקעי בנתנז, והתחילו להעשיר באמצעותן אורניום. מדובר במהלך מתריס נוסף שמנוגד להסכם הגרעין: השילוב של הצנטריפוגות האלה עם החסינות היחסית שמעניק להן המרחב התת־קרקעי עלול לקצר לאיראן את הדרך לפצצה.
ההערכה הרווחת בקרב גורמי המודיעין במערב, כולל בישראל, היא שאיראן לא תשבור את הכלים. גם כך יש נגדה חקירות פתוחות של סבא"א, בסוגיות שנחשפו כתוצאה מארכיון הגרעין שנגנב בידי המוסד. האיראנים - שלא פרשו מהסוכנות - מעוניינים מאוד בסגירת התיקים האלה, ומן הסתם יבקשו לכרוך גם אותם בשיחות שצפויות להתנהל עם ממשל ביידן.
בירושלים עוד לא יודעים מה תהיה עמדת ביידן, ובאילו תנאים הוא יסכים לחזור להסכם הגרעין. ממילא, ראשו יהיה טרוד בחודשים הקרובים בקורונה ובכלכלה, ואיראן תהיה כאב ראש שצריך להיפטר ממנו. יש בכך סיכון ויתרון. סיכון בכך שהקשב האמריקני יהיה מועט, ולכאורה הממשל עלול להסכים לתנאים גרועים רק כדי להוריד את הנושא מסדר היום, אבל גם הזדמנות ללחוץ אותו, דווקא כעת, כדי לחלץ מהאיראנים הנואשים תנאים טובים יותר. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
