משבר הקורונה העלה לא מעט שסעים מעל פני השטח: בין עשירים לעניים, בין יהודים לערבים, בין יהודים חרדים לכאלו שאינם. התלות ההדדית להישמרות מן ההידבקות יצרה מצב חדש שבו שסעים שהורגלנו לחיות איתם ואפילו להשלים עם קיומם, מאיימים על שלומנו, ומחייבים אותנו - כיחידים וכציבור - להתייחס אליהם מחדש.
הגיע הזמן ל"מודוס ויוונדי" חדש. תלמידים בבני ברק // צילום: גדעון מרקוביץ
המגזר הגדול ביותר בישראל הוא הציבור הציוני. רובו חילוני, וחלקו מסורתי או דתי־לאומי, חלקו חרדי־מזרחי וחלקו דרוזי. הוא מאופיין בכך שהוא רואה בישראל הריבונית את ביתו ואת התגשמות חלומו, ונכונותו לציית נובעת מהזדהות עם המדינה. בעשרות השנים האחרונות מתקיימת תופעה של העדפת הציות לרבנים מסוימים בציונות הדתית על פני ציות למפקדי הצבא, אבל זו תופעה המוגבלת בהיקפה.
בקרב האוכלוסייה הערבית ממשיכה התופעה הכפולה של מאמץ להשתלב בחברה הישראלית מצד אחד, והתחזקות ההזדהות עם הפלשתינים בגדה המערבית, בעזה ובפזורה הפלשתינית מצד שני. המדינה היא מסגרת פונקציונלית הנתפסת כנתון או אפילו כאילוץ, וההזדהות הלאומית של רבים מאוד מן הערבים אזרחי ישראל אינה עם המדינה. הצורך לציית נובע מפרגמטיזם ולאו דווקא מאידיאולוגיה, ובתקופות של מתח באות לידי ביטוי תופעות לא מעטות של עוינות בין יהודים לערבים.
גם בקרב החרדים קיימים גוונים שונים, ואם בעבר היה המאפיין הברור ביותר שלהם התנגדותם לציונות, אי אפשר להסתפק בו כיום. החרדים בני עדות המזרח, אשר ש"ס מייצגת אותם מ־1984, משרתים בחלקם הגדול בצבא, ורבים מהם מגדירים עצמם כציונים. בקרב החרדים האשכנזים יש קבוצות אנטי־ציוניות קיצוניות, הרואות בהקמת המדינה לא רק "דחיקת הקץ" אלא אסון של ממש. מדובר בחסידי סאטמר, ב"בני אהרן", בעדה החרדית, המתרכזת בעיקר בשכונת מאה שערים בירושלים ובבית שמש, והמונה רבבות אחדות, ובחלק מן החסידויות האחרות. הן חשות כי הן חיות במדינה תחת ממשל עוין, ומבחינתן, העיקרון שהנחה את יהודי הגולה מאות שנים ולפיו דין המלכות הוא הדין ויש לקיימו כדי להינצל, אינו תופס בישראל, ולכן מותר להפר את חוקיה.
את יום העצמאות הם חוגגים בשריפת דגלי ישראל, ובימי הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל חלקם נוהגים להתעלם מן הצפירה. הם אינם מצביעים לכנסת, אינם מוכנים לקבל סיוע ממלכתי כלשהו ואין להם שום כוונה לציית להחלטות ממשלה, לא בנושא הקורונה ולא בשום נושא אחר. חרדים אשכנזים אחרים מצביעים, נבחרים לכנסת ומוכנים לעיתים אפילו לשרת בממשלה. אבל גם לגבי רובם - פסיקת הרב או האדמו"ר היא הקובעת, ושום חוק של הכנסת לא יתפוס מבחינתם, אם מנהיגם הדתי שולל אותו.
חברת שסעים מתנהגת באופן שונה מחברות הומוגניות וגם אם אינן רוצות להודות בכך, הן מקיימות אכיפת חוק "בררנית". יש מקומות שאליהם המשטרה נכנסת לעיתים נדירות, ורק תוך גיבוי כוחות גדולים במיוחד (במקומות מסוימים בפזורה הבדואית בנגב, למשל). איננו אוהבים להודות בכך, אבל משטרה של כמה רבבות שוטרים אינה מסוגלת לאכוף את החוק באופן שווה על 9 מיליון אזרחים.
במקום להמשיך לרמות את עצמנו, לדבר על "שוויון בנטל" ולמצוא עצמנו מתייחסים באופן שונה לקהלים שונים, עדיף לפתוח בשיח רציני עם אותם גורמים שאינם מזדהים עם המדינה במגזרים השונים, ולייצר "מודוס ויוונדי" (אורח חיים) שיאפשר לנו להבין אם יש מכנה משותף כלשהו, ואם כן - מהו גובהו. עם כל עוגמת הנפש הכרוכה בהודאה בקוצר ידינו, עלינו לעשות מאמץ גדול כדי לחיות כאן יחד עם אנשים שעולמם שונה מאיתנו, ואשר היו שמחים לקום בבוקר ולראות שהלכנו למקום אחר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו