פירוקה של כחול לבן בשל החלטת גנץ ואשכנזי לחבור לקואליציה הוביל לשורת התבטאויות קשות מצד ראשי יש עתיד ותל"ם. התקפתם על בעלי בריתם לשעבר נראית בשלב הזה כמזיקה יותר מאשר מועילה. משה יעלון, חבר הליכוד לשעבר ששני בכירים ממפלגתו ערקו (האוזר והנדל), מינה עצמו לשומר הדמוקרטיה והלוחם בשחיתות בראיון טלוויזיוני. יאיר לפיד הכריז שגנץ, שבו תמך עד כה, אינו ראוי להיות ראש ממשלה. הוא גם הצליח לבלבל את הציבור כשתקף את הסכם הרוטציה והודיע שיתמוך בנתניהו אם ירצה לבטלו, וקבע בזלזול שאינו רוצה להיות שר בזום, כאילו מדובר בערוץ יו־טיוב.
מובן שהחלטתם לא להיכנס לקואליציה עם נתניהו - הבטחת בחירות שלהם - מצריכה מעבר לעמדת אופוזיציה לוחמת כעת. אלא שהמעבר הזה דוחק אותם שמאלה לזרועותיה של מרצ. הוא מרחיק אותם מהמרכז הפוליטי שנתפס בנינוחות על ידי כחול לבן המצומצמת של גנץ ואשכנזי, שלקחו גם את שם המפלגה. ובעיקר הוא מחליש את מיצובם כאלטרנטיבה שלטונית.
טענתם של לפיד ויעלון שהם שומרי הדמוקרטיה מול כוחות האופל ממשיכה את קמפיין הבחירות שהובילה כחול לבן. אלא שהקו הזה לא הצליח להכריע את הכף בשלוש מערכות בחירות. הגוש שלהם נותר סביב 47-52 מנדטים, מול הימין ששמר על יתרון ממוצע של 8 מנדטים (55-60). אלה הם המנדטים הקריטיים להעברת השלטון. במצב זה לפיד ויעלון בחרו לחבור לרשימה המשותפת, ונותרו לצידה בראש מחנה מצומצם של 26 מנדטים.
מדוע טוענת מפלגה של 16 מנדטים (13 אחוזים מהבוחרים) שהיא מייצגת את הדמוקרטיה, ומה זה אומר? האם שאר הציבור, כלומר רובו, אינו דמוקרטי? מדובר במפלגה שאינה מקיימת בחירות פנימיות כעיקרון. גם בעל בריתה אביגדור ליברמן מישראל ביתנו אינו בדיוק נציג הערכים הדמוקרטיים או לוחם בשחיתות לאורך הקריירה שלו, אלא נציג של מגזר.
העיקרון שסביבו מתבצרת יש עתיד־תל"ם - "הדמוקרטיה זה אני" - לוקה בכשל יסודי. הוא מזכיר את הסיסמה "המדינה זה אני" המיוחסת ללואי ה־14, מלך צרפת במאה ה־17 וראשית המאה ה־18, ששלט במשך 72 שנה, והיה הסמל המובהק של המונרכיה באירופה. אז היתה המלוכה הערך המרכזי של המדינה ואילו היום - זו הדמוקרטיה. האם לפיד ויעלון הם נציגיה המובהקים של הדמוקרטיה בישראל?
דמוקרטיה אינה אדם או מפלגה. זו שיטה לבחירת מנהיגות ששלובה בערכים. האם שחיתויות לא ייתכנו ביש עתיד? האם רק נציגיה חרדים לשלום השיטה? הסיסמאות הללו נוגעות בעומק השיח הפוליטי הישראלי ומגייסות בהצלחה חלקים בציבור, אך אינן מרשימות את הבוחרים הפרגמטיים של המרכז, שהם הציבור החשוב ביותר כדי לזכות בשלטון. ציבור זה קשוב לתוכניות כלכליות ומדיניות קונקרטיות שישפרו את מצבו, הרבה יותר מאשר לאמירות כלליות על טוהר המידות. על פי אמות מידה אלו, הוא טרם השתכנע שיש עתיד־תל"ם היא חלופה אפקטיבית.
ד"ר רונה יונה היא היסטוריונית ומרצה באוניברסיטת תל אביב ובמכללת אורנים
X
