סיפור המרגלים שנקרא השבת אקטואלי בכל דור • מול מקהלה שניבאה תבוסה התייצבו שניים ואמרו: "טובה הארץ מאוד מאוד" • גם ב"אודיסיאה" קיים סיפור דומה אבל רק שלנו שרד, מדוע?
1 אנחנו לא חוזרים לחינם משך אלפי שנים על פרשת המרגלים ששלח משה מהמדבר לתור את הארץ המובטחת. סיפור המרגלים הפך במסורת התרבותית, הדתית, ההיסטורית והלאומית שלנו לשורש כל הצרות שעברנו מאז כעם, מאיסת ארץ חמדה, המבוא לחורבן הארץ ולגלות הארוכה. גם כיום הוא מוסיף ללוות אותנו כצל מעל הוויכוח הגדול על עתיד הארץ הטובה.
עם עבדים יצא ממצרים, לאחר מאות שנות שעבוד, אל הלא־נודע במדבר, סומכים על הבטחת מנהיגם להגיע לארץ אבותיהם. החומש הרביעי, "במדבר", הוא קורות מסעם ממצרים לירושלים. קורות מסענו הנצחי הביתה. החששות רבים, ומשה ממנה משלחת לאסוף מידע. 12 מובחרים נשלחים לרגל; "ראשי בני ישראל", העילית החברתית. לאחר 40 יום הם שבים ומדווחים. נכון, הארץ מדהימה, זבת חלב ודבש, והנה פירותיה. אבל זה לא יצליח. "עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד". "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב", זוכרים? כשרק יצאנו ממצרים התנפלו עלינו כנופיותיו. "הַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן". בקיצור, אנחנו נכנסים לצרה צרורה: סכנת מלחמה מתמדת, סכנה דמוגרפית שעלולה לגרום להתמעטותנו ולשלטון אחרים עלינו, מה שעלול להביא לאובדן האמונה והמסורת שלנו ועוד.
2 שני מרגלים, כָּלֵב ויהושע, היו סבורים אחרת. המקרא מספר על כלב: "עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ". הם משמיעים קול אחר מהחדשות החדגוניות שבישרו "רַע רַע רַע". אל תירתעו, "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ - כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ!". אבל המקהלה של מוציאי דיבת הארץ חזקה מהם. מדובר במפקדי צבא ומנהיגים פוליטיים ידועים, המתעקשים: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ... אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא". ועוד איומים: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק... וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". ללמדנו, שהפחדים מתחילים בהערכה עצמית נמוכה. במצב כזה, כל אתגר נדמה להר עצום, בלתי ניתן לכיבוש.
הקול האחר שניצח. "שובם של המרגלים", Julius Schnorr von Karolsfeld, 1860
יהושע וכלב, במאמץ אחרון, לא מתווכחים עם העובדות אלא עם המסקנות שניבאו מראש תבוסה: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ - טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד... וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם (נאכל אותם כמו לחם, כלומר: נביס אותם) סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם (אין להם הגנה), וַה' אִתָּנוּ - אַל תִּירָאֻם!"
לשווא. הפור נפל. "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא". חכמינו אמרו שאותו לילה ראוי היה לתאריך הגורלי של תשעה באב. הם מכריזים על מרי אזרחי: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה", נמנה מנהיג חדש שיחזיר אותנו למצרים. מי צריך את ארץ ישראל עם כל הצרות המובטחות לנו? כך נגזר על אבותינו להישאר בגלות, ולנדוד 40 שנה במדבר. הם לא ייכנסו לארץ המובטחת, אלא צאצאיהם.
3 התרבות המערבית נשענת על שני עמודים: התנ"ך ו"איליאדה ואודיסיאה" של הומרוס. בעוד התנ"ך נותר ספר שמיליונים רבים קוראים בו גם כיום, ספרו של הומרוס הפך לחיבור המיועד ליודעי ח"ן, שמעטים מכירים. והנה, ב"אודיסיאה" (שיר תשיעי) קיים סיפור עם מאפיינים דומים, על מרגלים שהלכו לתור ארץ לא נודעת. אחרי עשר שנות מלחמה בטרויה, במהלך מסעם לארץ מולדתם איתקה, מגיעים אודיסיאוס ואנשיו "לארץ של עַם שחצני וחסר חוק", הקיקלופים, ענקים בעלי עין אחת. "הכל גדֵל בארצם בלי לחרוש ולזרוע.../ אין להם אספות מועצה, אין חוקי קבע/... כל אחד מחוקק חוק לילדיו ולנשיו". אודיסיאוס מחנה את ספינותיו במפרץ, ולמחרת מודיע שהוא וצוותו יוצאים לחקור ולדעת "מיהם אנשים אלה,/ האם אלה פראים, אלימים וחסרי חוק,/ או נדיבים לנכרים ובלבם יראי אל?"
בשיטוטם הם מגיעים למערת אחד הענקים ומגלים שנשאבו למלכודת מוות. הענק מרוצץ ראשיהם של שניים וטורף אותם לארוחתו, וגם בארוחות הבאות. לבסוף מצליח אודיסיאוס להערים עליו: הוא משכר אותו ביין, וכשהענק נרדם, הם מנקרים את עינו האחת בעזרת גזע עץ זית חד ומלובן, ולמחרת מסתננים מהמערה בחסות הכבשים שיצאו למרעה. במהירות הם מובילים את עדר הכבשים לספינתם ובעודם חותרים, אודיסיאוס - שעד אז היה אנונימי לענק - צועק לעברו את שמו. הענק העיוור מתפלל לאביו, אֵל הים, שיעניש אותו. ואכן, גורל האנשים נגזר: לוחמי אודיסיאוס ימותו במסע, ורק הוא ישוב לארצו, וגם אז לא בספינתו ורק לאחר שנות נדודים רבות. "אומלל, מיותם מכל חבריו... וצרות יקדמוהו בבית" (בתרגומו המצוין של אהרן שבתאי).
מה נשאר מהסיפור הזה שהפעים אותי בילדותי, כשנָבַרתי בספרייתו של אבי ז"ל, תר אחר אוצרות טקסטואליים? מי לומד אותו כיום? השוו זאת עם נוכחותו החיה והאקטואלית של סיפור המרגלים שלנו. בסעודה החגיגית של בתי הקונגרס בעת השבעתו של ג'ורג' בוש הבן לנשיא, ביקש הסנאטור, מיץ' מקונל (כיום מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט), שהנשיא ינהיג אותם "כמו יהושע וכָלֵב שנבחרו להוביל את העם לארץ המובטחת משום שהם הראו רוח אחרת" (תודה ליורם אטינגר על המובאה).
עַם לא בוחר להנציח סיפורים רק כי הם מעניינים או בעלי ערך אמנותי. היה לעַמֵּנוּ צורך עמוק לחזור לסיפור המרגלים פעם אחר פעם, במיוחד בגלויותינו הרבות. זו מעין כפיית חזרה פסיכולוגית, ניסיון לחזור לטראומה שנחרתה בזיכרון הלאומי והדתי, ובאמצעות הסיפור - לרפא את הפצע ולשוב לארץ. וגם בארץ, צריך לשוב ולספר אותו כדי לשאוב ממנו כוחות ותובנות לא לאבד תקווה אלא להמשיך לדבוק בארץ חיינו.
4 במחצית הראשונה של המאה ה־12, תהה ר' אברהם אִבְּן עזרא על דור יוצאי מצרים, מדוע פחדו מרודפיהם המצרים, הרי היו מעטים מהם? ותשובתו: "כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה; ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו? והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה". לא רק על תקופת המקרא דיבר אבן עזרא; גם על תקופתו. הוא נדד ברחבי אירופה והכיר את מצבו הדל של עמנו. מי יכול היה לדבר אז על עלייה המונית לארץ ישראל?
עוד קודם לכן, הודה רבי יהודה הלוי, בספרו "הכוזרי", בפני מלך כוזר שביקר אותו, כיצד הוא מדבר גבוהה־גבוהה על ארץ ישראל ועדיין נותר בגלות: "אכן, מצאת מקום חרפתי!" (בתרגום אֶבֶן שמואל). במחצית השנייה של המאה ה־12 הסביר הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" את הפסיכולוגיה של הגלות: "...שאין בטבע האדם שיִגְדַּל בשעבוד העבדות בחומר ובלבנים וכדומה להם, וישטוף ידיו לשעתו מלכלוכם ויילחם עם ילידי הענק מיד" (בתרגום הרב קפאח).
לשם כיבוש הארץ היו זקוקים לדור שנולד במדבר ולא ידע את מוראות העבדות והיה נקי מהשעבוד המנטלי לאדונים כלשהם. ואכן, לאחר 40 שנה במדבר מסיים דור העבדים את תפקידו ההיסטורי, ולארץ ישראל נכנס דור חדש ש"רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ", דור כובשי כנען בסופה.
גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו