שום ידיעה לא הופיעה בעיתונות הכללית על דבר פטירתו הפתאומית של הרב חיים ישעיהו הדרי ז"ל, מייסד וראש ישיבת "הכותל" - ישיבת ההסדר הראשונה של בני עקיבא, לפני שלושים יום, והוא בשיא כוחו ומרצו.
מכיריו לא הופתעו; בשל התרחקותו הקנאית מזרקורי התקשורת, שמו אינו אומר הרבה לרוב הציבור הישראלי. הרב הדרי, שנולד בתל אביב בתרצ"ד (1933) ובגיל צעיר עבר לירושלים, היה הכי רחוק מתדמית המהפכן, ובכל זאת עמד מאחורי מהפכה שקטה וגדולה שהתחוללה ב־50 השנים האחרונות - עיצוב דור צעירים המחובר לתורתו ולמולדתו.
הוא היה תלמידם של הרבנים יחזקאל סרנא ומאיר חדש בישיבת "חברון" החרדית בירושלים. אופקיו הרחבים וסקרנותו קירבו אותו דווקא לחוגי "מרכז הרב" - לרב חרל"פ, לרב דוד הכהן ("הנזיר") ולרב צבי יהודה קוק. הוא מיקד את עיקר לימודו והגותו בכתבי הרב קוק ובספרי חסידות ומחשבה.
בהנהגותיו החיצוניות הצטייר לעיתים כראש ישיבה ליטאי קפדן (שנים עברו עד שהבנו כי "את אשר יאהב - יוכיח"), אך תוכו היה רצוף אהבה, ציונות, רוך וענווה.
מצד אחד שידר ריחוק ורוממות, ומצד שני היה רגיש ומלא דאגה לתלמידיו. הוא עסק כל ימיו בתורה ובקדושה אך היה מעורב בפרטי הפרטים שבעשייה.
הישיבה שעמד בראשה נמצאת במקום הכי נפיץ בעולם - אך הוא הצליח להתרחק מכל פוליטיקה ומחלוקת. שיחותיו ודרשותיו היו חפות מאקטואליה חדשותית; עם זאת, הוא הקפיד לעלעל בעיתון הבוקר, "כי צריך לדעת על מה להתפלל".
מעולם לא חתם על מנשר או גילוי דעת. בעולם שבו כולם מגיבים, העדיף הרב הדרי להתאפק ולשתוק - מתוך אחריות ממלכתית והבנה שכל תגובה תגרור התלהמות מיותרת ותעמיק פערים. את ההנחיות ההלכתיות הוא נתן לתלמידיו באופן פרטני ולא מעל דפי העיתון.
שפתו העשירה, הרהוטה והמחודדת, האינטלקטואליות שלו ("בחור ישיבה רציני מחביא ביאליק תחת הגמרא!"), זיכרונו המופלא, עומק מחשבתו (שדרש אף מתלמידיו - "פַּרֵש דבריך, תגיד יותר עמוק" - היה נוהג לצלוף בנו) ויכולתו להכיל ניגודים - הצליחו לשמור על החיבור בינו לבין הצעירים שדבקו בו בלימוד התורה "בגדלות" בירושלים שבין החומות.
היה בין הראשונים שלימדו את תורת הרב קוק ושפתחו פתח לתורת החסידות, שלימד תנ"ך כמקצוע ישיבתי לגיטימי, ושהבין שבדורנו גם נשים זקוקות ללימודים תורניים ואקדמיים; לכן היה שותף בהקמת "המכללה ירושלים". הוא לא הבדיל בין "ספרדי" ל"אשכנזי" והיה לראשון מבין ראשי הישיבות ששילב בצוות ההוראה רבנים לפי כישרונם ולא לפי מוצאם.
הוא היה שמרן באישיותו, אך הבין את העולם שהשתנה לנגד עיניו, ולכן הצליח להכניס לתוך הגבולות ההלכתיים לא את מה שהיה אסור - אלא מה שלא היה מקובל. הוא חי ופעל מתוך תודעה היסטורית, כמי שמעביר את לפיד התורה מ"הדור ההוא" אל ישראל המתחדשת - בירושלים המשוחררת והמאוחדת.
פעם אחת, לפני הדלקת נרות החנוכה ואני כבן עשרים, אזרתי עוז ונגשתי לחדרו. "ילמדנו רבנו", פתחתי, "מה פשר הנהרה המיוחדת השפוכה על פני הרב בעת הזאת?" והרב ענה: "כאשר אני רואה איפה נמצאים היום אותם יוונים שרצו להשמידנו, ואיפה נמצאים אנחנו - זה ממלא אותי שמחה עילאית. ועכשיו", אחז הרב בידי, "בוא ונצא להדליק את הנרות. יש לנו עוד כמה יוונים לנצח".
התרחקותו מכל סוג של תקשורת לימדה עד כמה המציאות האמיתית עשויה להיות שונה מזו המשתקפת בדפי העיתון. ואכן, אלפי תלמידיו משולבים כיום בכל תחומי החיים - לרוב הרחק מכותרות העיתונים - ונטועים עמוק במרחבי העשייה הישראלית. הם ממשיכים את מורשתו ואת תורתו. יהי זכרו ברוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו