תפילה של השתייכות

הבנתי את הכוח של תפילה בציבור כשצפיתי בסרטון של קולולם, מיזם שבו מזמינים אלפי זרים לשיר יחד בחלל סגור. זו המצאה ישראלית סוחפת. אור לגויים. אלפי פיות נעים יחד בשיר עברי, ההמון מחייך ושר בבטן מלאת רגש. 

כמו תפילה במיטבה, גם בשירה המונית כזאת יש אנרגיית יחד מהפנטת. תחושת התעלות. התרוממות מהעצמי, על כאביו וטרדותיו, והתמזגות עם משהו גדול ורוחני. והרי שירה ותפילה משחררות במוח את אותם חומרים. המקהלה החברתית שופעת אופטימיות: בקליפים נראים דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים, כל גוני העור והקול. בולטים שם גברים בכיפות ובפאות, נשים עטויות מטפחת. ללמדך שמול קשקושי ההפרדה ושירת נשים, העם מצביע ברגליים. 

זהות שהתעצבה בסמיכות

מצעים של מילוי: פוליטיקאים ממלאים שעות שידור, חסה ממלאת קערות סלט בבתי קפה, חול מהודק ממלא בורות בכביש, רצועות נייר ממלאות סלסילות ממתקים, קבוצות ווטסאפ ממלאות את זמני הבהייה שהיו פעם מנת חלקנו. 

לצד קבוצות הפייסבוק של זיכרונות מילדות משותפת, פורחות קבוצות הווטסאפ של החברים מפעם. מתכנסים בחלל אפליקציה אחד, מוציאים החוצה את מה שאפשר לפני שיסגרו את מכונת הזמן כמו מפנים בית שעולה באש. 20 שנים וחצי חלפו מסוף התיכון. רגע לפני שנת ה־40 מסדרים תמונות בראש בעזרת זיכרונות של אחרים, שמעתה יהפכו להיות הזיכרונות שלי.  

ומגיע תורן של הפגישות הפיזיות. לפני שבוע נפגשנו החברים מהשכונה, בבני עקיבא קוראים לזה שבט, בעוד שבוע יש פגישת מחזור של האולפנה. בתווך אני מרגישה כמו בקליפ של קולולם. שרים יחד. 

קולמוסים נשתברו על פגישות מחזור. אתה צועד לשם כדי לפגוש את עצמך. לראות במראה זולתך אם קפצו עליך השנים, כיצד התבגרת. התבגרנו, אך אף אחד לא השתנה. אותות המסעות ניכרים על הפנים, אבל כשמישהו פותח את הפה הוא עצמו של גיל 16. ודרכו אתה עצמך של גיל 16, נזכר, דרך החבורה, במי שהיית אז. 

מעניין שהבהובי הזיכרונות מעלים באוב קודם כל את משפחות המוצא של החברים. ההורים, האחים. גם חברים שאני לא זוכרת לגביהם סיפורים ומאורעות - אני יכולה לשחזר איך נראה בית ההורים שלהם. נלחמתי בעצמי במקצה ההשוואות הארור שלכד אותי.

עמדנו על אותה נקודה לפני שני עשורים. קשה לא להביט לצדדים. מי הצליח כלכלית, מי שמרה על הגזרה, מי נכשל כמוני במשימת המשפחה. קבוצת אנשים שלא ראיתי 20 שנה זרקה אותי לחשבון אישי. לאן התגלגלתי. כמה מזה נובע מהבחירות שעשיתי וכמה היה מונח שם בגיל ההתבגרות. מה מגדיר הצלחה. 

באולפנה בעפרה היינו 70 בנות בשכבה. 63 מהן שותפות בקבוצת הווטסאפ הערה, שבה עד למפגש אנחנו מתחככות בנפש שהיינו, מספרות את נעורינו בתוך מנהרת מלל. תורנות הסירים והמכונה הענקית לקיצוץ מלפפונים במטבח האולפנה, קציצות הצבים שהוגשו בימי חמישי, עוגיות פיפי של ארוחת ארבע. זר לא יבין. 

 

איור: בת אל בן חורין

 

הסטטיסטיקה בשאלון שהעלינו בקבוצה היא סיפור של דור בציונות הדתית. בשאלה על הסטטוס הזוגי, בין "רווקה" ל"נשואה" הופיעו האפשרויות "בזוגיות ללא נישואים" ו"בזוגיות עם אישה", ברירות שעד השנתיים האחרונות נחשבו דמיוניות בשאלון בקרב בוגרות אולפנה. 

יותר ממחצית מהבוגרות העידו על עצמן שאינן דתיות לאומיות קלאסיות. אם פעם הנתונים היו נחלקים ל־80% מבוגרי החינוך הדתי שנשארו דתיים, ואחד מכל חמישה שהפך לחילוני, הרצף המפורסם נשפך מקצה לקצה גם אצלנו. זה אמנם רק מחזור אחד, מאולפנה אחת, אבל 23% לא מוכנות להכניס את עצמן להגדרה כלשהי, 18% הן "דתיות לייט", 7% חילוניות, 4% חרד"ליות, אחת מסורתית, אחת חרדית. 

גם העמדות הפוליטיות בקרב בנותיהם של מקימי ההתנחלויות בחבל בנימין - מפתיעות. 16% אמרו שהן מחזיקות בעמדות מרכז, 8.5% הן מצביעות שמאל, ול־5% אין עמדה פוליטית. אותי הכי עניין לגלות כמה צובעות את השיער (48%) וכמה עדיין לא.

ההזדמנות לדפדף באלבומים הווירטואליים, כולל סיפור הסלקת תיונים בתוך ראשי המקלחת בפנימייה (זרם מים חום הבהיל את המתקלחות), הצמידה אותי לנייד. היינו אחת בשנים המשמעותיות. זהותנו התעצבה בסמיכות. בקרוואנים, ליד הטלפונים הציבוריים, בדשא שמתחת לערבה הבוכייה, מנדנדות רגליים על אדן חלון חדר האוכל, שרות בהסעות הממוגנות. 

לא היה בינינו אלא זוהר, טהור ואמיתי, ואחווה נשית שנשארה עד היום. כשכל אחת הציגה את מיקומה בהודעת ווטסאפ זה היה בלי גאווה או תארים, עם חמלה לאלו שהחיים לא האירו להן. כשמישהי שהספיקה להתגרש ולהינשא בשנית כתבה שהיא מחבקת אותי, הרגשתי שהיא מחזיקה לי חזק את היד. 

סיפורי החיים עלו בקבוצה בכנות. הרווקה שעולמה נסב סביב סבתה ניצולת השואה, בעיות הפוריות של אחת, הדיכאון שלקתה בו אחרת. זו החבורה שהיתה איתי לפני הזוגיות והילדים, לפני בחירת מקום המגורים והמקצוע, בשלב שבו למדתי לדבר את שפת הנפש, שדרכן ואיתן למדתי מי אני. ולמרות הפורמט הדיגיטלי ולמרות מרחקי השנים, הקירבה גדולה ועמוקה. עדיין מתאפשר דיבור של לב. 

 בלי שורשים לא יהיה פרי

החיבור בפגישות המחזור, כמו מקהלת ההמון העברי של קולולם, שניהם קומות בבניין של השתייכות. יש משהו בלשון רבים שמנחם. אלא שהציביליזציה המערבית עסוקה בתהליך של איכול זהויות. מעגלי הזהות נתונים להתקפה: עם, קהילה, משפחה, מגדר. בתרבות המערבית הזהות המולדת מוקעת. בכסות של מאבק בדיכוי נגזלים מהאדם המעגלים הבריאים שאליהם נולד ובתוכם הוא אמור להרגיש בית. 

רייצ'ל דוליזל היא מרצה אמריקנית בקולג' שעמדה בראש ארגון לזכויות השחורים. דוליזל הציגה עצמה כאפרו־אמריקנית, והמראה הכהה שלה תמך בכך. אלא שלפני כשנתיים כינסו הוריה מסיבת עיתונאים ובה הצהירו שבתם אינה אפרו־אמריקנית כלל.

הם הציגו תמונת ילדות שלה, שבה נראתה ילדה בהירה. התברר שהמראה הכהה של דוליזל הוא תוצאה של טיפולים קוסמטיים, ולשורשים האפריקניים שתיארה אין בסיס היסטורי. התגובות בקמפוסים לגילוי זה היו שדוליזל לא שיקרה. גזע וזהות אתנית נתונים לבחירה, כמו מגדר, והיא בחרה להיות אפרו־אמריקנית. 

הסיפור הזה מובא בספרו החדש של הרב חיים נבון, "מכים שורשים - ביקורת יהודית על הפירוק הפוסטמודרני", ספר שהוא מכתב תגובה לבחרנות הבלתי פוסקת שמאפיינת את המאה ה־21. השורשים מוצגים היום או ככבלים מחניקים או כאשליה, אבל אנחנו צומחים מתוכם, וכשמנסים להחליף אותם מקבלים תסכול ולא שמחה משוחררת. 

נבון מבקש להחזיר את הכבוד לשורשים, עוגן ערכי שנוסך ביטחון בקיום האנושי. אל תהיו תיירים, מבקש נבון. תהיו קשורים למקום, לזמן, להקשר, לזהות. בלי שורשים לא יהיה גם פרי. √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו