בחג השבועות, לפני 50 שנה, הייתי בין ההמונים שנהרו לכותל לאחר שחיילי צה"ל שחררו אותו מיד זרים. בין הנוהרים היו דתיים וחילונים, חרדים וצעירי דור האספרסו, בני הארץ ותיירים יהודים מחו"ל. כולנו חשנו את משק כנפי ההיסטוריה. עתה, לצערי, מקום הנצח שממנו לא זזה השכינה מעולם הפך להיות מוקד להתנצחות, לריב ולמחלוקת. התנצחות ששלובים בה דת, פוליטיקה, שיקולים זרים, ובעיקר רצון יהודי עתיק יומין ומוכר - להתנגח.
הכותל המערבי מצוי בתחום מדינת ישראל, ומכאן שהוא עניין ישראלי פנימי. זכותם המלאה של האזרחים להחליט, באמצעות נציגיהם בכנסת, באשר לסדרים שצריכים להתקיים באתר המקודש. בבית העלמין הצבאי בהר הרצל קבורים קדושי האומה וגיבוריה, ואיש לא יעלה על דעתו שיהודי ארה"ב יחליטו מה יהיו סדרי הקבורה והטקסים בהר, ממש כשם שישראלים לא יכולים להשפיע על סידורי הביקור באתר לזכרו של הנשיא לינקולן. זוהי תמצית תחולתה הטריטוריאלית של הדמוקרטיה.
כל יהודי בעולם שרוצה להשפיע על סדרי השלטון והחלטות הממשלה והכנסת, בכל תחום, כולל בנושאי גיור, דת ומדינה, רשאי מייד לממש את זכותו על פי חוק השבות, לעלות לארץ ולהצביע לכנסת לכל מפלגה שיבחר. כל עוד הם בוחרים לחיות בחו"ל, חובה עליהם לנהוג במידה של צניעות ולא בתקיפות של אדנות. האתוס של הסולידריות היהודית והתמיכה של יהודי ארה"ב בישראל כבר פחות מרשימים, בייחוד שרובם הגדול העדיפו לתמוך בבחירות האחרונות בהילארי קלינטון לא מתוך דאגה לעתיד מדינת היהודים ולצרכיה הביטחוניים, אלא מתוך תפיסת עולמם הניאו־ליברלית.
מדינת ישראל היא גם מדינה יהודית. בית לאומי ומעוז קיומי עבור יהודי כל העולם, גם אם בחרו שלא לעלות אליה, בינתיים. מובן שאני מתרגש מהעובדה שיהודים רבים בעולם חשים חיבור ושייכות למה שהכותל המערבי מייצג. לכן, בלי קשר לפוליטיקה, יש מקום למצוא את האיזון הנכון שיאפשר לכל יהודי למצוא את מקומו באזור הכותל והקרוב אליו. אם יש רצון טוב, אפשר למצוא פתרון ולהקצות מקום ברחבה אחרת ונפרדת, ובלבד שלא יהפכו את הסוגיה לפרינציפ. מי שרואה בראש מעייניו התנצחות לצורך ניצחון - יפסיד. תנו לתבונה לנצח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
