דילמת המקלען

סיפור אחד מדרום לבנון ממחיש את מה שעבר על החיילים שנסו על נפשם בפיגוע בארמון הנציב • אבל כשמדובר בחיילים, חשוב לזכור שהסתערות אל האויב היא בסיס מוסרי שבלעדיו אין חיים בכלל

פברואר 99'. נעליים צבאיות אדומות טובעות עקבות בשביל בוצי, בין שאריות שלג, בשטח ההררי והתלול של קלעת ג'בור בדרום לבנון. סיירת צנחנים, טור ארוך, בדרך למארב. מפקד הסיירת איתן בלחסן וקצין ההנדסה לירז טיטו, שהיו בראש הכוח, נעלמו בתוך נקיק סלע צר. בתוכו - כך נשמע מייד למרחוק - המתינו להם מחבלים.

בלחסן וטיטו נהרגו ממכת האש הראשונה. דוד גרנית, מפקד צוות הלוחמים, החל לנהל את הלחימה במקומם. הוא רץ לתוך הנקיק שבו נעלמו שני הקצינים, הכניס עצמו למוקד האש, השליך רימונים לעבר מקור הירי המשוער, וקרא לחיילים נוספים להצטרף אליו. 

החיילים מצאו עצמם לכודים בתוך מסתור של סלע גיר, במבוי סתום, בחושך, כשהם לא מזהים מהיכן היריות, וחוליית המחבלים מתחבאת תחת למדרגת סלע, מתחת לרגליהם. הקרב נמשך 12 דקות. חיילים נפצעו מכדורים חיים, מרימונים.

גרנית צעק למאגיסט, אשר נשא מקלע מסוג נגב, בעל קצב אש משמעותי, להגיע ולסייע. המקלען לא ירד אל הנקיק. הוא נשאר במקום מחסה, מאחורי סלע. בסוף, באיחור רב מדי, הוא נכנס אל המסתור והחל לעזור בפינוי הפצועים והגופות.

גרנית נהרג. על תפקודו בקרב קיבל צל"ש. המקלען התגורר שנים בהודו. כשביקר בבית הוריו של דוד אמר להם שנתקף פחד בקרב. הסליחה היתה כתובה על פניו. ההורים חיבקו אותו. הם ביקשו שלא יפורסם שמו בעיתון, ופנו גם לחיל החינוך בבקשה ששמו יימחק ממערכי השיעור העוסקים בקרב הזה.

המקלען אמר למח"ט הצנחנים "השתפנתי", והאחרון ענה לו: דברים כאלה קורים בקרב. אכן. אובדן עשתונות עלול לשתק את הטובים שבלוחמים, וידעו כל מלחמות ישראל מקרים של פיק ברכיים, קיפאון. אלא שלאחר שחרורו מצה"ל התראיין המקלען ל"הארץ" ושם סיפר שהיתה זו החלטה מודעת.

"הסכמתי לכתבה הזאת כדי לגרום לדעת הקהל לצעוד עוד סנטימטר בדרך הארוכה שתוביל להוצאת צה"ל מלבנון", אמר לעיתונאי אביחי בקר, שמונה חודשים אחרי התקרית. "אני מתייחס לראיון הזה כחלק מהמשימה שלי. כמו שהייתי צריך לרדת למטה ולהילחם, עכשיו התפקיד שיש לי זה לפחות לזעוק. להשלים את מה שבקלעת ג'בור לא עשיתי".

"מייד עם תחילת הירי תפסתי מסתור מאחורי סלע", שיחזר בראיון. "דוד צעק 'איתן, איתן' וזינק לתוך הנקיק ישר אל האש. בשלב הזה הוא נלחם לבדו ואז התחיל לקרוא לי, אבל אני לא העזתי לרדת. התרוצצו לי בראש מחשבות. ידעתי שמי שיורד למטה, לא חוזר. ידעתי שלהסתער עכשיו זה למות במלחמה דבילית".

העובדה שבת משפחתו הקרובה של המקלען היתה אז פעילה בארגון "ארבע אמהות" צובעת את הרקע. אם מדובר על חולשה של רגע, אין לשפוט אדם בעת קרב. כשהשקפות עולם מנהלות חייל, יש לנו בעיה. זו היתה הדילמה המשפטית בעניין אזריה: מה הוליך את אצבעו אל ההדק - השקפת עולם או כורח מבצעי.

 

"הדבר הנכון"

בחזרה לקלעת ג'בור. קצין חינוך ראשי דאז, אלעזר שטרן, הפיץ מכתב ובו גינוי תפקוד המקלען בתקרית: "אמא אדמה - גם אם היא לא שלו, אלא לבנונית - משכה אותו יותר מאשר הרעות, האחריות, הדבקות במשימה, ואפילו יותר מהבושה. והוא נשאר מחובר לאמא אדמה".

ההורים של דוד הם האחרונים להטיח דברים מעין אלו בחייל שלא הסתער. "כשאני רואה אותו אני מחבקת ומנשקת אותו", אמרה לי האם. "היתה תופת גיהינום שם, קרב בטווח של 2-3 מטרים, כל אחד מגיב אחרת. אני מאמינה שהגורל נגזר. המקלען לא קבע את מותו של דוד". 

לפני כמה שנים נפגשתי עם חלק מהלוחמים באותו קרב, לצורך הכנת כתבה. "זה לא שעומדים בשורה ואומרים 'הסתער' ויש אחד שנשאר מאחור", הסביר אחד מהם. "הכל היה סבוך, חשוך, לא ברור. אבל הבדל אחד ברור - דוד נכנס ללבנון כשהוא יודע שזה הדבר הנכון. המקלען שאל כל הזמן בשביל מה אנחנו צריכים את זה, למה הוא צריך לשכב ארבעה ימים בקור. דיבר על צבא מטומטם. עם כזאת תודעה, ברור שהסיכוי של הלוחם לתפקד טוב תחת אש, יורד".

 

בלי פילוסופיה

בארמון הנציב בתחילת השבוע היו מאתיים חיילים ומאתיים גרסאות. אפשר לבחור אם לאמץ את הסיפור של מדריך הטיולים איתן רונד, או את הסיפור של דובר צה"ל ושלוחיו.

אי אפשר להתעלם מהווידאו הבהיר שבו נראים חיילים יהודים בורחים. לראות ולבכות. משל על בן מלך שהפך לאביון. איפה רוח הלחימה, האמונה בצדקת הדרך, כל אותן סיסמאות שמתוחות ברקע מגרש המסדרים בלטרון. 

לו היתה מצלמת אבטחה על אחד הסלעים בקלעת ג'בור היינו יודעים יותר. בארמון הנציב היתה מצלמה. לעולם לא נדע הכל, אבל את בריחת הצוערים בקבוצה הקרובה למצלמה לא ניתן לסתור. התחושה של הישראלי הצופה בסרטון - קשה. 

הרמתי טלפון למנחם גרנית, אבא של דוד ז"ל. הוא הסכים שיש קווי דמיון. ששני המקרים, הפיגוע המצולם וההיתקלות הלא מצולמת, מגלמים את אותה מחלה, אולי המשכו של אותו מסדרון. על ספסל במסדרון הזה יושב תלמיד שמשנן את דברי הרמטכ"ל, "צה"ל לא יכול לדבר בסיסמאות כמו 'הבא להורגך השכם להורגו'" - כך אמר איזנקוט לפני שנה בשיחה עם תלמידים בבת ים - ובדלת הבאה כבר ברחו הצוערים.

צוערים שאינם קרביים נקלעו לזירת דמים מזעזעת, ובאופן טבעי לגמרי נסו על נפשותיהם. כשמדובר בחיילים מצופה מהם לנהוג הפוך לנטייה הטבעית לגמרי. לסובב את הראש והנשק אל מקור האש, בלי יגון, בלי פילוסופיה, בלי בג"ץ. לחסל את הקם להורגם.

בחברה מתוקנת יש חיילים שתפקידם להגן על אזרחים, וככל שיהיו עזים ומצחם נמוך, כך ימותו פחות חיילים, ובוודאי ימותו פחות אזרחים. הסתערות אל האויב היא בסיס מוסרי שבלעדיו אין חיים בכלל. 

שירתי בשירות לאומי ואני כותבת מוגנת, תחת אור ניאון. אבל מול הסרטון הדהוי מארמון הנציב חשבתי על דוד גרנית, שהיה צריך להיות היום בן 41 אם היה בינינו. ואולי היה, לו גבר המקלען על רוח האדם הטבעית, והסתער.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו